ממתקים זה לרווקים!
, Posted in
אזהרה:
פוסט
זה מלא בשינאה, שיטנה, ובקללות. לא לבעלי נפש יפה וחובבי גבינה רכה.
אז
בואו נתחיל בוידוי:
אני שונאת להיות בזוּג. זה כ"כ צ'יזי. למה?
אני שונאת להיות בזוּג. זה כ"כ צ'יזי. למה?
כי זה לבנבן וזה נמרח ומלכלך את האישיות האקצנטרית האקסרה-ווגנטית שבמשך עשרות שנות רווקוּת השתדלתי לטפח, בין השאר, בבלוג הזה.
זה שם אותך במקום הנורמלי הזה, הבריא, השפוי, ההולך-בתלם.
ומי
רוצה תלם, מי?! תנו לי שדות פורחים באדום-דם-בתולות! תנו לי כבישים דוהרים
בשחור-שמלות-קטנות! תנו לי צהובונים מוצהבים בצהבהבים מאוזניהם של נערים מוכי
חצ'קונים! תנו לי רעל אלכוהולי אפטר-שוק בירוק-פלמוליב! אבל עזבו אותי מזוגיות, זוגיות
זה לחלשים!
בואו
נמשיך בוידוי 2:
אני שונאת להיות זוג מאורס. זה צ'יזי בריבוע! זה כבר ממש פלטת גבינות. יש שם דברים דביקים, מלוחים, מצחינים, וכן, יש גם עיזים. ואם הזוגיות ממש מגעילה אז היא כמו גבינה מותכת, שזו הכלאה בין מסטיק לגבינה. אגב – שיהיה ברור - כל הזוגות מגעילים. כולם גבינות! הממתקים בעולם הזה שייכים לרווקים.
אז
כן, מסתבר שאני חלשת אופי. מהולכי התלמים. אני זוג מאורס כבר... ארבעה חודשים,
תודה ששאלתם.
הוא
לא שום דבר מרשימת הדרישות שהיו לי: לא קטין (ואף קשיש!), לא קצין (אפילו לא עשה
קצת קבע!), לא
לובש שמלות נשים להנאתו
(וגם לא גרביונים. מקסימום גטקעס), אפילו לא מתאפר (אם כי הוא משתמש בקרם לחות
כשצריך, וגם זו התחלה).
אבל
היי, הוא הסכים להתחתן איתי. מה זה הסכים? רצה. מעצמו. באמת! לגמרי לבד, בלי כל
הסיפור השגרתי הזה של אקדח לרקה או "אופס איים פרגננט" (בטלנובלות זה
תמיד עובד! גברים דרום אמריקאיים לא יודעים להגיד "לא" לנשים בהריון,
ולא משנה ממי).
אני
חושבת שהשלב שבו היכתה בי ההכרה שאנחנו זוג מגעיל כמו כולם היתה בחנות הטבעות
שהלכנו אליה, שהיא הכי גדולה בארץ, שנמצאת בבורסה. אם תחשבו על זה אז זה שילוב ממש
נוח אם אתה רוצה להתחתן עם חשפנית בספונטניות, ובינינו – מי לא רוצה?
בחנות
היו עשרות (!) זוגות שבחשו וביחששו בתוך מגשים עמוסי זהב צהוב/לבן/אדום, רובם
ככולם מכוערים (הזוגות, לא הטבעות. הטבעות היו סתם מצ'עממות. וכן, גם אנחנו באנו
מכוערים מהעבודה L ).
כל
פעם שהרמתי את מבטי ממגשי הטבעות, וזה לא קרה הרבה (בכל זאת, אני בחורה אז כמובן
שהתמקדתי בזהב>אמיתי>הלא הוא בעלי לעתיד! >חנופה זולה באמצע הפוסט<),
ראיתי את שאר הזוגות הכעורים והמברחשים (יש מן זמזום ברחשי כזה שעובר כששני אנשים
מדברים אחד עם השני) ועלתה בי תחושה עזה של בחילה.
הבטתי
עליהם, רובם ככולם מיוגעים ומותשים אחרי שיטוט בין מאות הטבעות במקום. הנשים
אצבעותיהן כבר צבות ממדידה, הגברים מתים לברוח אבל לא מעזים לדבר ("לא ארגיז
את ארוסתי. לא ארגיז את ארוסתי. הו אלוהים שתמצא כבר טבעת ה&#נה הבררנית!
שתמצא כבררררר! מוכן לשלם כל סכום רק שנעוף מפה דמנאיט!"). וידעתי, שאני
נראית בדיוק כמוהם. מכוערת, בררנית, גבינתית, מציקה לאדם אחר רק בגלל שיש לו
כרומוזום Y, והוא, ה' ישמרהו ויצילהו, יש לו סבלנות של
ברזל. הוא נושא עימו את צער השתיקה, אותו צער שכל גבר בזוג נושא עימו, מאז ימי
האדם הראשון.
אודה
על האמת, איני מבינה מדוע גברים מתחתנים. כלומר, אני שונאת אותם על זה שהם לא
רוצים להתחתן, נבלות שכמותם, בני זנונים, אפסים מהלכים , אבל בו בזמן – מבינה
אותם. מה רע לו לגבר הבודד? אין מחוייבות, אין כאבי ראש, אין בעיות כלכליות, אין
צורך לפרנס איזו מפלצת חובבת נעליים, יש סקס (עצמוני, זוגי וגם בתצורות נוספות) שאפילו
הוא לא חייב לכלול תשלום או מחוייבות.
אז
למה הם בכל זאת מתחתנים?
אני
מניחה שהתשובה היא ילדים. רק כשגבר מגיע לגיל מלחיץ לגבי דידו – כלומר זה לגמרי
אינדיבידואלי – יש שנלחצים בגיל 21 ויש ב-30 ויש כאלו שגם 45 לא מלחיץ להם את
הסיסטם, אז הוא פתאום רוצה להתחתן. איני יודעת מה גורם לגברים לחשוק בילדים, שהם
כמובן המסרס מספר אחת של חייך הטובים כפי שהכרת אותם עד שנולדו לך ילדים, אבל פאקט
אוף לייף איז שגברים בכל זאת רוצים ילדים.
נו
שוין, אז שלי החליט רגע לפני 40 שזה הזמן ועשה מעשה שממנו לא תהיה לו דרך חזרה
(כלומר, תהיה לו, אבל אז הוא יצטרך לשלם המון כסף לכל הספקים שכבר סגרנו איתם על
הביטולים וזה, והוא תימני, אז בתכל'ס אין לו דרך חזרה), ואף על פי שחשדתי בו
מההתחלה שלא אותי הוא רוצה אלא את רחמי הצעיר (תנו לי לעוף על עצמי קצת, קוראים
מנוולים!) עדיין אמרתי לו כן כשהוא הציע.
לא
אחזיק אתכם במתח, קוראי הרכלנים - זה היה בחדר שלי במרתף, הייתי עם פיג'מה, לא היה
שום אלמנט של הפתעה כי כמו כל אישה חשתי כבר קודם בחושי החדים שזה עומד לקרות (מה
גם ששבועיים לפני כן הלכתי איתו לבחור טבעת אירוסין). נרשמה בכל זאת התרגשות קלה,
מרפרפת, שלא הפריעה לי בכלל לישון ממש טוב אחר כך.
אז
זהו, ככה מצאתי את עצמי מתחילה במירוץ הסיוטי אחר החתונה הלא-מושלמת.
כי
חתונה
מושלמת זה
באביב, על הים בתל-אביב, עם חופה מעוטרת בצדפים, בשקיעה, כשהאורחים כולם אנשים
יפים צעירים ומחוייכים שמפרגנים לך מכל הלב, ויאיר לפיד מקדש אותך כאילו היית
נפתלי בנט בכבודו ובעצמו,שוזר מילות שירה בינות למילים הקדושות, ואת לובשת משהו
שקוף-אטום משיפון שמתבדר ברוח ולא נצמד בכלל והשיער שלך מתולתל וקופצני ורטוב כי
רק לפני חצי שעה יצאת מהאמבטיה ולא עברת דרך שום מספרת ז'וז'ו בדרך, ואת בלי מייק
אפ, מקסימום טיפה ליפסטיק, ועם כפכפים. ובלי עקבים. ויש מוזיקה קלאסית ברקע.
עד
כאן המושלמת.
אבל!
בארצנו
החמה והמיוזעת מי יכול לעשות את זה. מי יכול להגשים את חזון החתונה המושלמת בלי
לנתק סופית את כל הקשרים עם משפחתו ולקבל בעיטה מהירושה.
החתונה,
לצערנו, נראית לרוב כך:
אנשים (חלקם אפילו מבוגרים! ולא יפים בכלל :/ ) שבכלל לא באים כדי לשמוח ולשמח אלא רק מחכים לליטרת הבשר שלהם שאמורה להצדיק את סכום ההמחאה. הדיג'יי מוסיף "קיקים" לכל שיר ובכך הופך את הפלייליסט לטרטור מתמשך של בום-בום טראח-טראח. החתן משתכר כי הוא שמע שערק משכך כאבים בלב ובגוף, ומעביר את חתונתו תוך ערפול חושים וחיוכים דביליים. נשים שהחליטו שזה הזמן לא להתבייש במה שחנן אותן הטבע מוציאות לאוורור את רוב התכולה. רב עלום שם שמזמזם משהו ומביך את הכלה הלא בתולתא ולא שפירתא שלבושתא במחשופא מטורפתא. ומעל לכל: האמריקן סרוויס! (משהו שכל מי שהתחתן יודע מה הוא וכל מי שלא – עוד ידע!). כי אין כמו אמריקן סרוויס, חייבים אמריקן סרוויס.
אנשים (חלקם אפילו מבוגרים! ולא יפים בכלל :/ ) שבכלל לא באים כדי לשמוח ולשמח אלא רק מחכים לליטרת הבשר שלהם שאמורה להצדיק את סכום ההמחאה. הדיג'יי מוסיף "קיקים" לכל שיר ובכך הופך את הפלייליסט לטרטור מתמשך של בום-בום טראח-טראח. החתן משתכר כי הוא שמע שערק משכך כאבים בלב ובגוף, ומעביר את חתונתו תוך ערפול חושים וחיוכים דביליים. נשים שהחליטו שזה הזמן לא להתבייש במה שחנן אותן הטבע מוציאות לאוורור את רוב התכולה. רב עלום שם שמזמזם משהו ומביך את הכלה הלא בתולתא ולא שפירתא שלבושתא במחשופא מטורפתא. ומעל לכל: האמריקן סרוויס! (משהו שכל מי שהתחתן יודע מה הוא וכל מי שלא – עוד ידע!). כי אין כמו אמריקן סרוויס, חייבים אמריקן סרוויס.
בקיצור,
לא שהחתונה שלי תכלול את כל האלמנטים האלו, יען כי לכל הפחות למחשוף דשן מהכלה לא תזכו
פה, אבל ודאי וודאי שחלק מהאלמנטים יהיו גם יהיו.
נשמע
מריר ומעורער עד כאן, נכון?
אך
מה לי כי אלין – מדובר על תקופה קסומה
ונפלאה בחיים, מלאת התרגשות, חידושים, אור ואהבה, שראוי לנצל עד תום!
.
.
.
.
טוב,
הפיסקה האחרונה היתה שקר. אחת התקופות הקשות בחיי (והיו כמה, מיינד יו) היא
האירוסין, או בשמם המלא שלא מספרים לכם עליו: האירוסיוטין.
את החודש הראשון מאז ההצעה העברנו
בלבקר בעשרות אולמות (ולעוד עשרות הרמנו טלפון רק כדי לגלות שהם מתאימים ל-200 איש
במקסימום או עולים 2,000 ₪ למנה), רשימה חלקית:
אולמי השושן השחור/ גני האירוס המרקד/חירבת טופ קומראן/ היכלי הצבעוני המענג/ ארמונות הצועני המדגדג/נאות אבירי הגבעה/עדן על הנחל/ עדן על הנהר/ עדן על הביצה/ עדן על מקווה מים מסדר גודל בינוני כלשהו/ אחוזה על הים התיכון/ אחוזת בכפר/ אחוזה על ההר/ אחוזה במדבר/ אחוזת אחותכם הצולעת/ הלגונה הורודה/ סגול על הקרח/דה רויאל מאנקי/ קינג השרון/ גולדן רטריבר קראון/ כתר האמברגו/ אורוות הברון מינכהאוזן/הדיר של סבא/ המרכבה של סבתא/ מרוקו הקסומה/ התחלות מתוקות/סופים באושים – כאמור, רשימה חלקית.
אולמי השושן השחור/ גני האירוס המרקד/חירבת טופ קומראן/ היכלי הצבעוני המענג/ ארמונות הצועני המדגדג/נאות אבירי הגבעה/עדן על הנחל/ עדן על הנהר/ עדן על הביצה/ עדן על מקווה מים מסדר גודל בינוני כלשהו/ אחוזה על הים התיכון/ אחוזת בכפר/ אחוזה על ההר/ אחוזה במדבר/ אחוזת אחותכם הצולעת/ הלגונה הורודה/ סגול על הקרח/דה רויאל מאנקי/ קינג השרון/ גולדן רטריבר קראון/ כתר האמברגו/ אורוות הברון מינכהאוזן/הדיר של סבא/ המרכבה של סבתא/ מרוקו הקסומה/ התחלות מתוקות/סופים באושים – כאמור, רשימה חלקית.
הספקנו גם לריב קצת עם המשפחה, הרבה אחד עם השניה, ואני אישית רבתי אפילו עם
הברביות שלי.
ואפילו שעברו
ארבעה חודשים, עוד נשארו לנו בערך 7,584 עניינים לא סגורים: מגנטים או תא צילום
שקוף? בר אלכוהול או בר מתוקים או שניהם או אף אחד מהם? זמרת בחופה, זמר בחופה,
צמד בחופה, מקהלת ילדים בחופה, מקהלת קשישים בחופה, סימפונט רעננה או שפשוט ניתן
לרב התימני לסלסל בגרונו הניחר? הזמנה שנפתחת או שלא נפתחת?
וזה עוד לפני
ההתלבטות לגבי השמלות
(אחת/שתיים/שלוש/ארבע/קצרה/ארוכה/קרסולית/לבנה/פנינה/שנהב/צהוב אפרוח/צהוב
במבה/צהוב זרחני/מתפרקת/שלמה/רפויה/צמודה/עושה לי תחת/עושה לי בטן/עושה לי כאב
בטן)
והנעליים (אין
לי כוח לפרט. תדמיינו לבד).
בקיצור, נשארו עוד חודשיים בערך עד היום הגדול והמסקנות הן:
1- אני שונאת את החתונה שלי. אוהבת את החתן, אבל שונאת את כל השאר (חוץ מחלק, ואני מדגישה –חלק מהמוזמנים, שאני אוהבת).
בקיצור, נשארו עוד חודשיים בערך עד היום הגדול והמסקנות הן:
1- אני שונאת את החתונה שלי. אוהבת את החתן, אבל שונאת את כל השאר (חוץ מחלק, ואני מדגישה –חלק מהמוזמנים, שאני אוהבת).
2- אל תתחתנו
3- אם אתם כבר
מתחתנים, אז אל תעשו אירוע
4- אם אתם כבר
עושים אירוע, אז.... אכלתם אותה. זה סיוט!
האנשים היחידים
שיגידו לכם שנהנו מהשלב הזה זה ילדים בני 20 שההורים עשו בשבילם את כל העבודה
וכמובן שילמו על הכל. הם, באשכרה נהנים מהשלב הזה.
אז יאללה, אני
ממשיכה להפליג לי על המרמרה בלי התנצלויות, ונתראה ביום שאחרי בירח הדבש בפריז (או
בטבריה, כוסאומו, באמת שכבר לא אכפת לי).
