פסח, (הח)מצה, ומרור. הרבה מרור!
, Posted in
פסח תשע"ב.
גם רווקות זקנות צריכות לבדוק, אפילו שאצלן החמיצות (שלא לומר: תחושת ההחמצה) ניכרת מיידית בזויות הפה המשוכות מטה. איך שר ג.גוב? "אוהוהוווו, הנה עוד ערב-חג אבוד". הנה עוד ערב חג שבו (שוב) לא השגנו שום מטרה שהצבנו לעצמנו מאז חג האביב שעבר (למצוא אהבת אמת, או לפחות סטוץ מתמשך לקיץ עם איזה בן 20 שדומה לזאק אפרון. לקנות דירה, או לפחות להשתדרג לאחת שכורה עם מרפסת. להפוך לבעלת טור פופולרי בידיעות אחרונות, או לפחות במגזין מוצ"ש. למצוא נעלי עקב נוחות, או לכל הפחות בחור עקבי ונוח, גם אם הוא קצת נעל).
השותפה מבקשת ממני נייר עיתון שאותו היא תחתוך לעשרה חלקים. בתוך כל אחד כזה היא תכניס קצת חמץ, ואח"כ נשחק במחבואים עם עשר הפתקיות שלנו. למחרת נבער אותן כהלכה.
אני מושיטה לה נייר עיתון שעליו מרוחה גל גדות המנוולת בבגד ים, רק 5 חודשים לאחר הלידה. מן המפורסמות הוא שמצווה לבער את ההפקרות והפריצות מישראל ויתרה מכך: מצווה לבער כל אישה שרזה ממך, שכנראה לא אכלה חמץ כבר די הרבה זמן.
למחרת, כאמור, אנחנו מבצעות את זממנו בגדות הקרועה. כלבם של בעלי הבית, רועי, עובר לידינו. הוא אפילו לא ניגש לרחרח את החמץ המושחת. ההלכה אומרת שחמץ מוגדר כמזון הראוי למאכל אדם או מאכל בהמה – מה שנקרא בשפת ההלכה 'ראוי למאכל כלב'. דבר שאינו ראוי אף למאכל כלב - אינו נחשב עוד לחמץ. אז גל יקרה, עברת את מבחן הכלב. הביעור הצליח, ועוד הלכה קויימה בהידור.
בודאי תגידו עכשיו שאני קנאית, קטנונית, מרירה, ואולי אפילו מגדלת בסתר ליבי חתול מכוער שישעשע אותי בזמן שאני עסוקה בלהטיל רפש בנקבות אחרות.
ובכן, אתם צודקים. אבל, אני לא אשמה בזה בכלל!
למה?
כי אני אישה!!!
בעל כורחי אני אישה.
וכאן אנחנו מגיעים לעניין שלשמו התכנסנו.
אמנם, לא יום הכיפורים עכשיו, אבל כל שעה יפה לוידוי של אמת:
אני שונאת להיות אישה.
בודאי תגידו עכשיו שאני קנאית, קטנונית, מרירה, ואולי אפילו מגדלת בסתר ליבי חתול מכוער שישעשע אותי בזמן שאני עסוקה בלהטיל רפש בנקבות אחרות.
ובכן, אתם צודקים. אבל, אני לא אשמה בזה בכלל!
למה?
כי אני אישה!!!
בעל כורחי אני אישה.
וכאן אנחנו מגיעים לעניין שלשמו התכנסנו.
אמנם, לא יום הכיפורים עכשיו, אבל כל שעה יפה לוידוי של אמת:
אני שונאת להיות אישה.
ואין הרבה דברים שאני שונאת בעולם הזה - אולי אקס או שניים, רוצחים, גנבים ואנסים, וחלק מתוכניות הרעליטי.
אם כך, תאמרו, דווקא להיות אישה את שונאת? אישה זה כוח! אישה זה פרח! אישה זה.... נשיות!
ובכן, לא.
אישה זה חולשה. אישה זה בלות. אישה זה... נשיות, אבל רק כי אין ברירה.
הרשו לי לפרט: (בעצם גם אם לא תרשו אפרט. רק שאם הייתי גבר, הייתי יכולה גם להשתין עליכם בקשת. דא עקא, שנבצר ממני עניין הקשת המרהיבה):
נשים זה עם.
כעם יש לנו:
אג'נדות משלנו (תהיי יפה ותשתקי. משרד הבריאות קובע כי חיוכים גורמים לקמטי הבעה)
שפה משלנו (רק לאישה מותר להגיד לאישה אחרת "זונה!" בהתפעלות, כאשר מילה זו תיחשב מחמאה ואף חיזוק לאגו הנשי. אם גבר יגיד לנו אותו דבר.... ובכן... חבל על דאבדין).
ערכים משלנו (אם גבר חתיך נוגע בנו בלי שנרצה זה בסדר. ליטוף ישבן אגבי מעוז זהבי היה מתקבל בברכה, בצחקוק, בשיתוף של החבר'ה במאורע, ובייחול להמשך פועלו המרתק של הנ"ל. אבל אם הנוגע האגבי הוא מכוער או זקן או חמור מכך, שניהם - זו כבר הטרדה מינית. אתה הבנת את זה מ.קצב?! וכן, הצביעות הנשית אין לה גבולות).
חוקים משלנו (לא תהרסי לחברתך בגד שהשאלת ממנה. וגם לא נעליים! את הבנת את זה, ש'?!).
דגל משלנו (שני פסים בורוד נצנצים ובאמצע חור. למה חור? מה זאת אומרת למה החור? בחור הזה שמים כל פעם תמונה של החתיך העולמי התורן, כמובן!)
המנון משלנו (מז'תומרת מה ההמנון? "תעשי רק מה שאת אוהבת", שזה שיר שבכלל כתב אותו גבר. ואיך שאני מכירה גברים, הוא בטח התכוון לזה שנעשה מה שאנחנו אוהבות, אחת עם השניה, אם אפשר מול מצלמה)
תפילות משלנו (שעשני מידה 36, שלא עשה לי צלוליט וכדו'. התפילה הנשית גמישה היא, ועל כל אישה להתאימה למצבה היא. תפילה קשיחה מתאימה הרבה יותר, ובכן.... לגברים.)
אממה?
הבעיה עם נשים זה שהם עם, אבל רק לכאורה. בפועל הן נשלטות באופן בלעדי על ידי מערכת חזקה מהן. לא, לא גברים! גברים הם לא חזקים. גברים הם פוסיז (חתלתולים). צ'יקנז (אפרוחים).
המערכת הבלעדית, האול-מייטית, השולטת על נשים היא -
הורמונים.
כל קיומה של האישה בערך מהבת מצווה, הוא קיום שנשלט על ידי כוחות רשע אלו שעושים בה כרצונם. שמשחקים בה, ובמצבי הרוח שלה, ובהרגשה הפיזית שלה, ובעצם מתעללים בה על בסיס יומי.
ניסיון לנטרל את כוחות הרשע לא יצלח - הם רבים וחזקים מאיתנו. יתירה מכך: כתוצאה מתזונה דפוקה של העולם המערבי גם גברים החלו להישלט על ידי הורמונים נשיים, וגם הם פיתחו את אותם תסמיני- מצבי רוח בלתי נשלטים, חולשה גופנית, וציצים.
מסקנה: כאישה, אני בובה על חוט של אלוהים וקריזותיו הבאות לידי ביטוי באמצעות אותם הורמונים מטורללים, ולא רק בשבוע שלפני או בשבוע שחל בו, שהם כמובן גולת הכותרת של הטרלול הנשי (ימים שבהם אני בוכה מפרסומות של סלקום ומשירים של אביב גפן).
וכעת נפצח במספר עובדות (ואל תתווכחו איתי בכלל! לא לימדו אתכם שנשים תמיד צודקות?!)
אני שונאת את העובדה שיש לי מערך רגשות פעיל, שמשתלט תדיר על השכל, על ההיגיון, הראציו. שונאת את זה שכל רגש במערך הזה מתפצל לניו-אנסים בעלי 1000 עוצמות דגדוג שונות. אני שונאת את הקטנוניות, את האובר-ת'ינקינג, את יתרת החשיבות המיוחסת לכל מעשה או אמירה או המהום של הצד השני שנובעים מכך.
אומרים שיש דבר כזה "אינטואיציה נשית" – ובכן, אני לא קיבלתי אפילו את הא' שבמילה אינטואיציה, מה שמציב אותי תוהה והורמונלית כדבעי מול סוגיות הרות גורל.
רוצים דוגמה? בבקשה.
כשקיבלתי צו גיוס, הלכתי לצו הראשון, למרות שלמדתי בתיכון דתי. חלום הקצינה היה זה שעמד מול עיני (לימים יתחלף החלום בלהיות אשת-קצין). עשיתי מבחנים וכו' והכל היה בסדר. אחלה קב"א! לרגע כבר ראיתי את עצמי קצינה סקסית בחצאית חאקי (אזהרה לציבור: אי אפשר באמת להיות סקסית בחצאית חאקי צה"לית ארוכה. זו זוועה אופנתית שלא ברא השטן, אבל צה"ל, שלא מחשבן לשטן, ברא גם ברא).
ואז, אז היתה איזו בדיקה רפואית מצ'וקמקת שהייתי צריכה לעבור, כמו כולם. ואני דוסית-רצח רכה בשנים אז, כן? ובכן, המחשבה שרופא-גבר עשוי לראות את גוף הנערה המתבגרת שלי ואף לגעת בו, הכניסה בי כל כך הרבה אימה, שמיד הלכתי להוציא פטור. ראציו? לא. אינטואיציה? סו נוט. טרלול הורמונלי? לגמרי. אפילו שבאותו זמן כל ההורמונים שלי היו תחת מערך-הדחקה קשוח, ואולי בגלל עובדה ז ו- עצם המחשבה על האופציה שזכר עשוי למשמש אותי (ולא משנה לאיזו מטרה!) הגעיש בי כל כך הרבה סחרורים שהביאו לידי כאב ראש אחד גדול שהביא לכך שמיד נפלו לי הארונות מהכתפיים, ואנוכי רצתי מתחסדת ומתחרדת אל עבר הרבנות הראשית בת"א.
חושבים שהשלמתי עם ההחלטה שלי? איפה. אני אישה הרי, לא? נידונתי לחיים של סבל וייסורים מתסמונת ה-" what if " הנשית הידועה.
אז כן, אני שונאת גם את העובדה שאני לא מסוגלת לקבל החלטה אחת עד הסוף, ושתמיד ינקר בי הספק. היכולת להיות שלם עם עצמך ועם ההחלטות שלך (בעיקר בתחום הזוגיות) היא יכולת גברית די מופלאה. כולי קינאה.
מה עוד אני שונאת? אני שונאת את זה שבמקום לענות לבוס שצועק עלייך את מתחילה לבכות לו מול הפרצוף. ולא רק אני, אל תטעו בי לאיזו בחורה סנסיטיבית במיוחד. שמעתי כבר ממיטב חברותי על דמעות שפורצות מול סמכות שלטת. ואם הן מורות – אז גם קטנים מרושעים מסוגלים להביאך לידי דמע. מאידך, שמעתי אפס סיפורים כאלו מעובדים גברים.
מה עוד אני שונאת בהיותי אישה?
את ההתרפסות ההורמונלית בעבור חופן גבריות. אני שונאת את זה שמשב רוח אחד של בושם גברי יכול להפיל אותי לקרקע (ולגרום לי לשכב שם בציפיה שהאידיוט שריסס את עצמו ויצא מהמעלית לפני שנכנסתי אליה יגיע וירביע). אני שונאת את זה שהמעמד החברתי שלי נגזר מהעובדה שהצלחתי או נכשלתי "לצוד" לעצמי גבר ושכל ההוויה שלי אמורה להיות פתיינית למטרה זו, לעומת גברים שעומדים בפני עצמם ואף אחד לא רואה בהם כישלון באם סירבו להינשא. אני עוד יותר שונאת את העובדה שרק נשים יתחתנו אפילו עם אסירים מכהנים בכלאם (ולאו דווקא מטעמים פוליטיים) או יחיו עם גברים מתעללים, מאמללים, פושעים - אבל העיקר שהן תוכלנה להגיד שיש לצידן גבר. שזה מה שבונה להן את ההערכה העצמית ואת המעמד החברתי. הן תאכלנה חרא מזוקק כל החיים, רק לא לאבד את מעמד אשת-האיש, גם אם הוא איש רע. אני לא חושבת שנשות נווה-תרצה זוכות למנת החיזורים שזוכים לה זכרים כלואים. גברים פשוט לא יגיעו אף פעם לדרגת השפל הזו.
אז כן, אני שונאת גם את העובדה שאני לא מסוגלת לקבל החלטה אחת עד הסוף, ושתמיד ינקר בי הספק. היכולת להיות שלם עם עצמך ועם ההחלטות שלך (בעיקר בתחום הזוגיות) היא יכולת גברית די מופלאה. כולי קינאה.
מה עוד אני שונאת? אני שונאת את זה שבמקום לענות לבוס שצועק עלייך את מתחילה לבכות לו מול הפרצוף. ולא רק אני, אל תטעו בי לאיזו בחורה סנסיטיבית במיוחד. שמעתי כבר ממיטב חברותי על דמעות שפורצות מול סמכות שלטת. ואם הן מורות – אז גם קטנים מרושעים מסוגלים להביאך לידי דמע. מאידך, שמעתי אפס סיפורים כאלו מעובדים גברים.
מה עוד אני שונאת בהיותי אישה?
את ההתרפסות ההורמונלית בעבור חופן גבריות. אני שונאת את זה שמשב רוח אחד של בושם גברי יכול להפיל אותי לקרקע (ולגרום לי לשכב שם בציפיה שהאידיוט שריסס את עצמו ויצא מהמעלית לפני שנכנסתי אליה יגיע וירביע). אני שונאת את זה שהמעמד החברתי שלי נגזר מהעובדה שהצלחתי או נכשלתי "לצוד" לעצמי גבר ושכל ההוויה שלי אמורה להיות פתיינית למטרה זו, לעומת גברים שעומדים בפני עצמם ואף אחד לא רואה בהם כישלון באם סירבו להינשא. אני עוד יותר שונאת את העובדה שרק נשים יתחתנו אפילו עם אסירים מכהנים בכלאם (ולאו דווקא מטעמים פוליטיים) או יחיו עם גברים מתעללים, מאמללים, פושעים - אבל העיקר שהן תוכלנה להגיד שיש לצידן גבר. שזה מה שבונה להן את ההערכה העצמית ואת המעמד החברתי. הן תאכלנה חרא מזוקק כל החיים, רק לא לאבד את מעמד אשת-האיש, גם אם הוא איש רע. אני לא חושבת שנשות נווה-תרצה זוכות למנת החיזורים שזוכים לה זכרים כלואים. גברים פשוט לא יגיעו אף פעם לדרגת השפל הזו.
אני שונאת את הביטחון העצמי הירוד שיש לכל הנשים באשר הן. הוא נובע מהעובדה המצערת שהאישור לקיום שלנו נובע מגורמים חיצוניים באופן די בלעדי. כן, זה סותר את כל נושא ההעצמה האישית שהעידן שלנו כל כך חם עליו, אבל מה לעשות – אני חיה במציאות הכואבת והמדממת הזו. יסלחו לי מראש כל המאמנים, המאמנות, ההילרים והדילרים – אבל אין לאישה יכולת להגיע לביטחון עצמי מתוך סיפוק עצמאי פנימי. אלפי סדנאות רוחניות מנסות לטפל בבעיה הזו, לשכנע אותנו לאהוב את עצמנו, אך לשווא: לעולם מחמאת "איזו פותית ("כוסית" בלע"ז) מערס תועה ברחוב תניב יותר ביטחון עצמי (זמני. שברירי. מועט. אבל תניב) בקרב אישה ממוצעת. יותר משירי ההעצמה הנשית כולם, כל הסדנאות כולן, וכל החיבוקים הקבוצתיים כולם.
מה לעשות: השינאה העצמית שלנו מזינה את עצמה ומזינה תעשיות שלמות של מריטות, ניתוחים, דיאטות, עינויים סיניים, חדרי כושר ומה לא. הקטע היפה פה? שזו אפילו לא דרישה של גברים. תשאלו כל בן זוג של משופצרת והוא יגיד לכם שמבחינתו המצב הקיים הוא בסדר גמור וששיפוץ יהיה מיותר. אבל לא! הגיברת שונאת את עצמה, את החזה שלה, את האף, את הבטן, את העפעף, את הישבן, את הירכיים, את השפתיים, את הקמטים, את השיער ואת מה לא. ולכן הכל צריך להשתפץ!
אז מלבד העובדה המצערת שהקיום שלי הוא בלתי-עצמאי לחלוטין, כאמור, החברה המערבית רק גורמת לך לשנוא את עצמך יותר, כאשר היא מעמידה בפנייך מודל בלתי אפשרי של נשיות לשאוף אליו. גל גדות, את לגמרי אשמה במה שעשיתי לך!
ואם כבר עלינו על הגל אז בבקשה - עוד סיבה ללמה אני שונאת להיות אישה:
להווי ידוע שאחת מאושיות היסוד של האישה היא הקינאה. תכונה ששנואה עלי אבל חזקה גם ממני ומהאישיות שוחרת השלום, השלווה והגבריות שלי.
המטורללות יותר מבינינו יבשלו את ארנבי מחמד של הבנות של המאהב שלהם לאות הוקרה, אבל גם השפויות ביותר בתוכנו, ואפילו לסביות (!), יודו שהקינאה הנשית הדומיננטית מכל היא בכלל לא על רקע רומנטי:
זוהי קינאת אישה באישה.
אנחנו מתלבשות בשביל נשים אחרות. אוכלות יותר או פחות (תלוי מה אנחנו רוצות להוכיח), בשביל נשים אחרות. עולות על עקבים הורסים ובעלי פוטנציאל ניקוע לא מבוטל - בשביל לקצור מחמאות מנשים אחרות. משחיזות ציפורניים וצובעות אותן בצבעי גלידה (ה-צבעים של קיץ 2012!) בשביל... כן, צדקתם. נשים אחרות. גברים שונאים לאק, גבירותיי. אני לא מכירה אחד שסובל את זה או חושב שזה יפה. בטח שלא בניית ציפורניים. אבל כמו חתולה לחתולה, אנחנו צריכות להראות למי שיש יותר ארוך ויותר מושחז.
גברים, למשל, לא חיים ככה. לא חושבים ככה. לא מתנהלים ככה. עוד לא נולד הגבר שיגיד בבוקר מול המראה לעצמו: "המממ, נראה לי שיאיר ממש יאהב מה שלבשתי היום" או : "יאללה, איך אני מת שאסף יראה אותי ככה! שיצאו לו העיניים!". גם אין גבר שיימס ממחמאה של גבר אחר כמו שאנחנו נמסות זו מזו. אני לא רואה את ירון אומר לראובן "וואו ראובן, איך רזית! איך יושב עליך יפה הג'ינס! ספר לי מה הסוד?!". הלוואי ויכולתי להיות גבר גם בקטע הזה. לבטל את הקינאה הטפשית הזו. את הצורך המתמיד בהשוואה.
ועוד לא אמרתי מילה על האובססיה לנעליים, על הדיכאון מהשילוב של קריירה עם אימהות, על חופשות לידה קצרות מדי, על הריון ולידה וקריעת האיברים החיננית הנלווית להם, על הצביעות החברתית הקשורה בנשים (איך זה שרק אישה היא "נותנת" ואין מושג דומה לגבר?), על אפלייה, על כך שרק לפני פחות ממאה שנה נתנו זכות הצבעה לנשים בארה"ב (תראו את הסרט המצויין Iron Jawed Angels ולא תאמינו מה נשים היו צריכות לעבור בשביל זכות כל כך בסיסית), על היחס של הדת לנשים, ולא רק הדת היהודית כמובן.
טוב, התמרמרת מספיק אתם אומרים. הצלחת להטביע את המרמרה בדמעות השחורות ממסקרה שלך. אז מה היתרון בלהיות אישה, אתם שואלים?
הו.
ובכן.
אין ממש כזה. זה יותר... השלמה עם הקיום המתחנן תמידית שלך. זו ברירת המחדל של המערכת. היא תמיד מתחננת למישהו – לבן הזוג, לילדים, למעביד, למאהבת. ג'ולין! פלא שהמערכת מוצפת במרירות? תחיו אתם עם המצב הקיומי המתרפס הזה ותהפכו גם אתם לגוש צלוליט רוטט ומריר.
מה לעשות: השינאה העצמית שלנו מזינה את עצמה ומזינה תעשיות שלמות של מריטות, ניתוחים, דיאטות, עינויים סיניים, חדרי כושר ומה לא. הקטע היפה פה? שזו אפילו לא דרישה של גברים. תשאלו כל בן זוג של משופצרת והוא יגיד לכם שמבחינתו המצב הקיים הוא בסדר גמור וששיפוץ יהיה מיותר. אבל לא! הגיברת שונאת את עצמה, את החזה שלה, את האף, את הבטן, את העפעף, את הישבן, את הירכיים, את השפתיים, את הקמטים, את השיער ואת מה לא. ולכן הכל צריך להשתפץ!
אז מלבד העובדה המצערת שהקיום שלי הוא בלתי-עצמאי לחלוטין, כאמור, החברה המערבית רק גורמת לך לשנוא את עצמך יותר, כאשר היא מעמידה בפנייך מודל בלתי אפשרי של נשיות לשאוף אליו. גל גדות, את לגמרי אשמה במה שעשיתי לך!
ואם כבר עלינו על הגל אז בבקשה - עוד סיבה ללמה אני שונאת להיות אישה:
להווי ידוע שאחת מאושיות היסוד של האישה היא הקינאה. תכונה ששנואה עלי אבל חזקה גם ממני ומהאישיות שוחרת השלום, השלווה והגבריות שלי.
המטורללות יותר מבינינו יבשלו את ארנבי מחמד של הבנות של המאהב שלהם לאות הוקרה, אבל גם השפויות ביותר בתוכנו, ואפילו לסביות (!), יודו שהקינאה הנשית הדומיננטית מכל היא בכלל לא על רקע רומנטי:
זוהי קינאת אישה באישה.
אנחנו מתלבשות בשביל נשים אחרות. אוכלות יותר או פחות (תלוי מה אנחנו רוצות להוכיח), בשביל נשים אחרות. עולות על עקבים הורסים ובעלי פוטנציאל ניקוע לא מבוטל - בשביל לקצור מחמאות מנשים אחרות. משחיזות ציפורניים וצובעות אותן בצבעי גלידה (ה-צבעים של קיץ 2012!) בשביל... כן, צדקתם. נשים אחרות. גברים שונאים לאק, גבירותיי. אני לא מכירה אחד שסובל את זה או חושב שזה יפה. בטח שלא בניית ציפורניים. אבל כמו חתולה לחתולה, אנחנו צריכות להראות למי שיש יותר ארוך ויותר מושחז.
גברים, למשל, לא חיים ככה. לא חושבים ככה. לא מתנהלים ככה. עוד לא נולד הגבר שיגיד בבוקר מול המראה לעצמו: "המממ, נראה לי שיאיר ממש יאהב מה שלבשתי היום" או : "יאללה, איך אני מת שאסף יראה אותי ככה! שיצאו לו העיניים!". גם אין גבר שיימס ממחמאה של גבר אחר כמו שאנחנו נמסות זו מזו. אני לא רואה את ירון אומר לראובן "וואו ראובן, איך רזית! איך יושב עליך יפה הג'ינס! ספר לי מה הסוד?!". הלוואי ויכולתי להיות גבר גם בקטע הזה. לבטל את הקינאה הטפשית הזו. את הצורך המתמיד בהשוואה.
ועוד לא אמרתי מילה על האובססיה לנעליים, על הדיכאון מהשילוב של קריירה עם אימהות, על חופשות לידה קצרות מדי, על הריון ולידה וקריעת האיברים החיננית הנלווית להם, על הצביעות החברתית הקשורה בנשים (איך זה שרק אישה היא "נותנת" ואין מושג דומה לגבר?), על אפלייה, על כך שרק לפני פחות ממאה שנה נתנו זכות הצבעה לנשים בארה"ב (תראו את הסרט המצויין Iron Jawed Angels ולא תאמינו מה נשים היו צריכות לעבור בשביל זכות כל כך בסיסית), על היחס של הדת לנשים, ולא רק הדת היהודית כמובן.
טוב, התמרמרת מספיק אתם אומרים. הצלחת להטביע את המרמרה בדמעות השחורות ממסקרה שלך. אז מה היתרון בלהיות אישה, אתם שואלים?
הו.
ובכן.
אין ממש כזה. זה יותר... השלמה עם הקיום המתחנן תמידית שלך. זו ברירת המחדל של המערכת. היא תמיד מתחננת למישהו – לבן הזוג, לילדים, למעביד, למאהבת. ג'ולין! פלא שהמערכת מוצפת במרירות? תחיו אתם עם המצב הקיומי המתרפס הזה ותהפכו גם אתם לגוש צלוליט רוטט ומריר.
אז כן, הייתי מעדיפה להיות גבר.
לחיות את חיי בצורה שפויה ויציבה. לקבל החלטות ולעמוד מאחוריהן גם אם הן כואבות. לעמוד בגאון ובפאסון על שלי, להרוויח יותר (על אותה עבודה שאישה עושה), לדעת לדרוש בלי לפחד, לדעת לקחת. לחיות בשלום ובשלווה עם עצמי גם אם אני לא מושלם (ורוב הגברים רחוקים משלמות כמרחק האור מן החושך. אבל השביעות העצמית שלהם מעצמם? הו, נושקת לגורדי שחקים). כן, אני מקנאה בגברים. הייתי קונה כרומוזום Y תקין כאן ועכשיו, על מכסה המנוע.
אבל אני לא גבר. אלוהים לא חנן אותי אף לא באשך אחד סורר שאוכל לסלול איתו את דרכי למעמד גבוה ומקובל בחברה (ואין מה לעשות, תבדקו הנהלות של חברות ודירקטוריונים ותראו כמה נשים יש שם וכמה גברים).
לעומת זאת, הוא נתן לי מערכת כלי נשיפה, שאוכל לחצרץ איתה את דרכי אל תקרות זכוכית, להריע בחדווה כל אימת שנוזלי גוף מטפטפים מכל מיני נקבים נקבים חלולים חלולים ומסבים קורת רוח רבה לחבר'ה שם באולוויז, וכמובן שתפקידה העיקרי של מערכת כלי הנשיפה המפוארת הוא לנשוף בעורפי בכל דייט ודייט עם האיום הדמוגרפי שאני במו רחמי תורמת להעצמתו.
אז יאללה, גבר שרוצה להתחלף איתי מוזמן.
מה זה....
אף אחד לא קם...?!
הו.
ליבי נשבר. אני כל כך הולכת לבכות עכשיו נעולה בעקבים האדומים שלי, מרוחה בליפ-גלוס למראה שפתיים רטובות ולבושה בשמלה חדשה שקניתי ממש לא מזמן. ססססעמק, שמישהו כבר ידחוף איזה מוצץ ורוד לפה המתבכיין הזה. וכן, ברור שעם נצנצים. . .
לחיות את חיי בצורה שפויה ויציבה. לקבל החלטות ולעמוד מאחוריהן גם אם הן כואבות. לעמוד בגאון ובפאסון על שלי, להרוויח יותר (על אותה עבודה שאישה עושה), לדעת לדרוש בלי לפחד, לדעת לקחת. לחיות בשלום ובשלווה עם עצמי גם אם אני לא מושלם (ורוב הגברים רחוקים משלמות כמרחק האור מן החושך. אבל השביעות העצמית שלהם מעצמם? הו, נושקת לגורדי שחקים). כן, אני מקנאה בגברים. הייתי קונה כרומוזום Y תקין כאן ועכשיו, על מכסה המנוע.
אבל אני לא גבר. אלוהים לא חנן אותי אף לא באשך אחד סורר שאוכל לסלול איתו את דרכי למעמד גבוה ומקובל בחברה (ואין מה לעשות, תבדקו הנהלות של חברות ודירקטוריונים ותראו כמה נשים יש שם וכמה גברים).
לעומת זאת, הוא נתן לי מערכת כלי נשיפה, שאוכל לחצרץ איתה את דרכי אל תקרות זכוכית, להריע בחדווה כל אימת שנוזלי גוף מטפטפים מכל מיני נקבים נקבים חלולים חלולים ומסבים קורת רוח רבה לחבר'ה שם באולוויז, וכמובן שתפקידה העיקרי של מערכת כלי הנשיפה המפוארת הוא לנשוף בעורפי בכל דייט ודייט עם האיום הדמוגרפי שאני במו רחמי תורמת להעצמתו.
אז יאללה, גבר שרוצה להתחלף איתי מוזמן.
מה זה....
אף אחד לא קם...?!
הו.
ליבי נשבר. אני כל כך הולכת לבכות עכשיו נעולה בעקבים האדומים שלי, מרוחה בליפ-גלוס למראה שפתיים רטובות ולבושה בשמלה חדשה שקניתי ממש לא מזמן. ססססעמק, שמישהו כבר ידחוף איזה מוצץ ורוד לפה המתבכיין הזה. וכן, ברור שעם נצנצים. . .
0 Response to "פסח, (הח)מצה, ומרור. הרבה מרור!"
Post a Comment