אורחים לקיץ


כולכם ודאי זוכרים את שירה הנפלא של נעמי שמר, "אורחים לקיץ" או בשמו העממי המוכר- "אצלנו בחצר".

אז עכשיו קיץ, וחם, ובקיץ כשחם דברים מוזרים קורים. כל הסטיות יוצאות מהארון. אני את שלי הוצאתי בפוסט הקודם, כזכור, וכעת הגיע הזמן לאוורר את שאר הסטיות!

נעמי ודאי מתהפכת בקיברה... אבל אתם אל תתהפכו! קבלו בבקשה את:

אורחים לקיץ/ הגירסה למבוגרים בלבד


אצלנו בחצר
בצל עצי הזית
באים בדרך כלל
המון אורחים לקיץ
לכל אחד מהם
סטיה משלו
ודרך משלו
להגשים חלום:

אהוד מיהוד – סדיסט ידוע,
יש לו שפחה עם קולר בצוואר
ומחסום פה כדי שלא תקשקש לו
כשהוא צופה ב
"מלך בבר"

אפרים מירושלים -  כפות רגליים
הוא לא נגעל מליקוק בהונות
והבנות עושות פדיקור
כשהוא בא לביקור

יש שחושקת בנערים
יש המפנטז על סקס עם פוני
סוטי כל העולם
הם כמוך וכמוני
אז בואו ונפתח
את השער הירוק
ונביא עוד קצת סטיות
והפעם מרחוק:
בן מאיטליה אומר בונג'ורנו
ומיד לובש גרביון תחרה
קאן מיפן מכור לפורנו
יד ימינו כבר גמורה

ג'וניה מקניה אוהבת ג'מבו
את אגוז הקוקוס לעצמה היא תחמוד  
גם צ'ין מסין אוהב שנותנים בו
כושים גדולים עד מאוד

ז'יל מברזיל חובב קשישות הוא
קוקו ממרוקו מחבב ת'ישבן
ובעיני אנדריי - אישה שעירה
היא היפה מכולן!

אצלנו בחצר
הפארפיליה כאן פורחת
סוטי כל העולם
לא טומנים יד בצלחת
אצלנו בחצר
סוטי העולם כולו
רוקדים במעגל
ואומרים שלום!

השיר המקורי, כמובן, למי שחשקה נפשו להיזכר במנגינה

הוא יהיה לי בעל, בעל בעל ל"ב. הוא יקנה לי נעל! נעל על עקב!


אז כן, יומולדת ל"ב. הוא כבר כאן. השנה השתדלתי להדחיק את דיכאון הטרומולדת ולא לטבוע לתוכו. זה לא אומר שהוא לא היה, זה רק אומר ששיפרתי את יכולות ההסוואה שלי. 
אגב, השיר הזה - בעל בעל לב - שמתוכו לקחתי את משפט הנושא, הוא חמודי לגמרי. ממליצה לכם לשמוע אותו אם אתם טרם מכירים. בכל אופן, אני יודעת שבטח אתם סקרנים לדעת מה השתנה השנה. אז בבקשה חברים! הנה רשימה מעודכנת!
כן כן, זה
הגיפט ליסט שכולכם חיכיתם לו!

ובכן חברים, להווי ידוע שאני לא חמדנית. אני אוהבת מתנות כזכור, אבל לא צריך לשבור תוכנית חיסכון בשביל הדברים שאני אוהבת!

אז מה תוכלו להביא לי
ולדעת שלא אשתמש בפתק ההחלפה (שתצרפו בכל מקרה, אתם יודעים, שיהיה?)


  • 1-     חלוק מגבת בצבע של בנות. ואני מדגישה: מגבת! לא קטיפתי, לא כזה שנראה כמו שמיכת פיקה, כל הדברים הללו לא עובדים. רק מגבת פשוטה!

  • 2-     ואם אנחנו כבר במגבות, אז מגבות עם מגנט שנדבקות למקרר.

  • 3-     ספרו של יוסף בן מתיתיהו - תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים (או מלחמות היהודים, תלוי מי תירגם). לא ספרים שכתבו על יוסף או על הספר שלו אלא את הספר שלו בעצמו. מסמך מצמרר של שנאת חינם. האמת שגם את "קדמוניות היהודים" מעניין אותי לקרוא אבל זה פחות דחוף לי כרגע. תשמרו משהו ליומולדת 32 ורבע!

  • 4-     מאוורר שעומד על רגל – כן כן, לא משהו מיוחד או מפואר, סתם מאוורר חמוד שעומד על שלו! בכל צבע שתבחרו (אדום או ורוד... אני לא קטנונית).

  • 5-     בושם או מי-גוף בריח  OCEAN של ללין. לא קרמים! מאלו יש לי מספיק, תודה. רוצים להתפרע? בושם "ברייט קריסטל" של ורסצ'ה או "מירקל" של לנקום.

  • 6-     בובת באגס באני (רצוי עם גזר)/עוגיפלצת (רצוי עם עוגיות)/מיס פיגי (רצוי עם קרמיט)/סימבה. למה? ככה!

  • 7-     ברביותתתתתתתת כמובן J אורגינל! כמו למשל ברבי נסיכת הוואי.

  • 8-     תכשיטים משמחים, בעיקר מהסוג שכולל מיניאטורות – כמו למשל עגילים שהם בקבוקי בירה, טבעת שהיא עוגת דובדבנים אכולה, שרשרת סושי, שרשרת אזיקים, ובכלל כל דבר מקורי, מעניין, משמח, ומבדח! אה, וגם חיות הולך. סוס, זאב, אריה, חד-קרן (יש חיה כזו!).

  • 9-      ספא. ספא. ועוד פעם: ספא! כל עיסוי יתקבל בברכה. וגם שוברים למניקור-פדיקור הולך. כן, גם קופונים שקניתם בחצי מחיר  J

  • 10-הזמינו אותי להצגה!  רק תוודאו שלא ראיתי אותה כבר.  אפשר גם להופעה קטנה, "זאפאית" כזו. מגוון האומנים שאני אוהבת הוא אינסופי כך שהכל הולך...

  • 11-כרית-טלויזיה – אפשר עם הבחור, אפשר בלי הבחור, אני כאמור לא קטנונית.

אז זהו!
מקווה שהועלתי לכם, ידידי שוחרי הטוב.
ולא לשכוח:
הכי
אבל הכי חשוב
זה
הכרטיס ברכה!!!!!
אל נא תשכחוהו דרלינגז!
יאללה, נתראה בשמחות!

מה שעושה לי ט"וב (באב, אבל לא רק!)


הערב יחול ט"ו באב, וזה הזמן להתוודות על משהו.

יש לי סטיה.
ודאי תאמרו: רק אחת?!
צודקים, יש יותר. אבל על זו טרם סיפרתי לאיש.

אתם ודאי סקרנים לדעת מה היא, לכן לא אלאה אתכם בדיבורי סרק-סרק ואגש ישר לעניין:

הסטיה שלי היא:

מציצנות.

לכל קרובי-משפחתי וחבריי היקרים, צפירת הרגעה: 
הסטיה באה לידי ביטוי במציצנות לזרים בלבד.
כמה זרים?
מוחלטים.
כן כן, זרים בלילה. וגם ביום. אני לא בררנית.

אז כן, אני טלי דרלינג ואני נהנית לפלוש לחייהם של זרים מוחלטים ברגע האינטימי והזוגי ביותר שלהם. ולצפות בהם מקרוב, מאוד. מה שיותר קלוז-אפ, יותר טוב. אני רוצה לראות להם את הלבן בעיניים, את השחור של המסקרה, את הנצנוץ של הליפגלוס, את הטפטוף של הזיעה.


אתם ודאי מחייגים כעת למוקד 100 הקרוב לביתכם (אם הם יענו לכם תוך פחות משעתיים מצבכם טוב), אך תנו לי להרגיעכם בשנית: על אף הנושא האמור, אין מדובר בעבירה על החוק.

אולי לפני עשור-עשוריים, זו היתה עבירה. לפי עשור-עשוריים, כדי ליהנות מחומרים טובים ולספק את יצר המציצנות שלי, הייתי ודאי נאלצת לעבוד ממש קשה: לחבוש על פרצופי גרב ניילון. לפרוץ לחנויות צילום באישון לילה. לגנוב את קלטת הוידאו או הדיסק החדשני שהם הכינו לחתנכלה, להגיע הביתה, להכניס את הקלטת למכשיר הוידאו, לקוות שאף אחד לא מסתכל בי ושכולם כבר ישנים, ולצפות.

אבל לא עוד!

כיום הרשת משופעת בקליפי חתונה וכך הסטיה שלי – שהיא צפיה בקליפי חתונות של זרים, למי שעוד לא הבין - יכולה לבוא לידי ביטוי באופן הפומבי ביותר ואין היא מאלצת אותי לעבור על שום חוק כלל ועיקר.

היום בחסות הרשת והשיתופיות שבה ובחסות פרטיותו של המחשב האישי, ניתן למצוא ביו-טיוב למשל שפע של חתונות, מכל הסגנונות:

מחתונות חרדיות שומרות נגיעה ועד חתונות גאות עם עברי לידר והפסנתר ברקע, וכלה בחופה תימנית מרגשת כולל סבתא תימניה קטנה בילט-אין. איך אפשר לראות את ההתרגשות שלו כשהוא חותם על הכתובה בחדר הייחוד עם הרבנים, את ההתרגשות שלה כשהוא ניגש לכיסא-הכלה לכסות אותה ולא לדמוע? הלב הפולני שלי לא עומד בזה. זרים או לא זרים, אני מתרגשת בשבילם!

 וזה ממכר, החומר הזה. אני יכולה לשבת שעות ולראות את אודי וליטל, רועי ומיטל, מוקי ורויטל, חנניה וחמוטל, יהונתן ואביטל, ולא יימאס לי בכלל!


בקיצור, אני נהנית מכל העסק ברמות שאין לתאר.
צוחקת על כלות לא קלות בכלל שדוחקות בשיפעת הטבע להיכנס לשמלת כלה ואז מצטלמות על שפת הים משל היו הלוייתן הלבן שנפלט אל החוף.
 
נגנבת מכלות פרחות שרוצות להיות נסיכות מהאגדות ליום אחד, ועל כן מערימות על עצמן תוספות שיער בבלונז' גוונים באורך של רפונזל, ציפורניים באורך של המכשפה הרעה מהמזרח/מערב (תלוי במוצא של הכלה), ועגילי שנדליר שנגזלו מאולם הריקודים של היפה והחיה.

נעצבת בשביל כלות שתפסו חתנים לא חתיכים, קשישים, מקריחים, מכריסים. כן, הם בחורים טובים, אני יודעת. המראה זה לא מה שחשוב. ועדיין, אני מתבאסת קצת בשבילן.

משתעשעת לראות את האימהות של החתנכלה, נשים מבוגרות שלרגע נוגעות בזוהר ומעטירות על עצמן בשם אותו זוהר את כל מלאי הפאייטים שנותר לצביקה פיק מהאייטיז (ונותר לו די והותר!).

מתרגשת בחתונות של דוסים פעורים ובכלל מחתונות של המגזר שלנו ושלהם, השירים ברקע הקליפ תמיד קורעים לי את הלב (שירים חסידיים מרגשים אותי, נו).
 
סולדת מהקיטש, ומהעובדה שבסופו של דבר אין חתונות מיוחדות והכל חוזר על עצמו ולעוס לעייפה (הנה עוד פעם החתן והשושבינים קופצים באויר ליד הכלה. בעעעע!).

והכל אמיתי, אותנטי, חי, לא מבויים (וגם אם הצלם קצת מנסה לביים, מה שיוצא לו זו קטסטרופה כי השחקנים איומים). הדמעות הן משמחה, הנשיקות מאהבה, החזה מתפקע מתשוקה, סיליקון או חזיית פוש-אפ אימתנית, השמלה מסלון כלות ויויאן ראשל"צ, העקבים הולכים להרוס לכלה את הערב, החברים של החתן ערסים שיכורים והחברות הרווקות של הכלה מתות להיות במקומה.


זוהי דרמה אנושית ברגעיה המאופרים ביותר! הכל גליץ אנד גלאמור, כל עציץ דקל מפלסטיק הוא אי טרופי מרהיב, כל שלולית היא אוקיינוס, כל מטריה הופכת לפרופס וכל משקפי שמש להומאז' למטריקס.

אבל אתם, אל תראוני שאני שטוחונת; אני לא סתם מציצנית. אני מציצנית-מפיקנית!

אני מכל חתונות הזרים הללו עושה הפקות לקחים! אני אשכרה מחכימה מכל העסק הזה. אני לומדת מה אני אוהבת, ובעיקר מה לא. אני צוברת ניסיון בשטח, בלי צורך ללכלך באמת את הידיים הענוגות שלי. לומדת מטעויות של אחרים.

הנה למשל, דברים שלמדתי
מהחתונה של אורי ובת-אל היפים והיקרים
(אתם חייבים לצפות תחילה כדי להבין על מה אני מדברת!)

1-    יש סטודיו לחתנים! ואני לא ידעתי שקיים כזה דבר. מטרוסקסואליזם שולטטטט!

2-    וולוו זה רכב לא רע.

3-    השסע בשמלה? בת-אלי, למה זה היה טוב, ועוד מקדימה?! עכשיו כל האורחים יודעים מה עשית כל הקיץ האחרון עם אורי...

4-    הרולים עם הרשת של האמא בשיער. אחחח, איזו נוסטלגיה. הכי אסקימו לימון.

5-    לרשום לעצמי: הקליפ אינו סרט הפורנו הפרטי שלי ושל בעלי לעתיד. לפיכך, סצינות ליחוך אוזניים (שלה את שלו), סצינות ליקלוק בין שדיים (אמיתי!!!) ואכילת סנטרים (נשבעת לכם שזה קורה שם!) צריכות לרדת בעריכה.


בתאבון מאמי!



6-    בנות, לא לזלזל בפדיקור! מסתבר שחצי מהקליפ את בכלל מסתובבת יחפה.

7-    החלפת מוזיקה באמצע הקליפ? רעיון גרוע. בעיקר כשעוברים לשיר דאנס מזעזע של דיוויד גואטה, שבימים כתיקונם הוא דווקא בסדר והכל, אבל השיר הזה ספציפית זו באמת יציאה לא משהו שלו. מה גם שהשיר מדבר על פרידה... לא לעניין בחתונה.

8-    לדאוג שמלווי החתן והכלה יהיו כבר לבושים למשעי בשלב צילומי הקליפ. המלווה של בת-אלוש ואורי  עדיין היה בטי-שירט (ועוד פסים! כמה לא פוטוגני) מה שהיווה נוף לא ידידותי בכלל למצלמה.

9-    הנעליים שלו מצולמות בהתחלה ושלה בסוף, ובכלל יש המון התעסקות סביב נעלי הכלה והן מצולמות די הרבה. ביג לייק!

10-  והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה!!!

לסיכום, מה אומר ומה אדבר:


אין כמו ליהנות מאירוע שטרח, הפיק, עיבד וצילם מישהו אחר. לכל הזוגות שצפיתי בהם אני מאחלת שלא ייכנסו לסטטיסטיקה של 30 ומשהו האחוזים שמתגרשים כל שנה, שיהיו להם ילדים בריאים, מוצלחים ויפים, ושירבו שמחות בישראל.

אמן!

 

אוי ברצלונה



שקרים. 


טוב, כולנו משקרים, כל יום. בשביל השלום, וכדי למנוע מלחמה, וכי לא נעים, וכי נעים הרבה יותר לשמוע שקרים מאשר את האמת (תמיד תגידו לי שרזיתי ושאני נראית בת 19 וחצי, מה אכפת לכם, זה עולה לכם כסף?).


אודה על האמת:


האמת מעולם לא היתה נר לרגלי. (ובכלל, נרות ליד הרגליים עלולים להמיס את הלאק על הבהונות, לא?).

כבחורה, אני נולדתי לטייח. מה זה איפור אם לא טיוח של הפרצוף האמיתי? מה הם עקבים אם לא טיוח של גובהי האמיתי? מה הוא צבע לשיער אם לא צביעות אחת גדולה, ומה היא חזיית פוש אפ אם לא האמ-אמא של האשליות? (אין להסיק מכך שאני משתמשת במי מהנ"ל. אבל אם תקראו עד הסוף, מבטיחה לכם תמונה של ציצים).

התרבות המערבית לא רק שלא מעודדת את אמירת האמת, אלא שספציפית לגבי נשים היא מעודדת אותנו לשקר לאומה. 


הבוקר קמתי על הצד הכואב שלי אז נשארתי בבית. מה עושים בבית בבוקר? אוכלים מלא אוכל-נחמה (שוקולדים ובמבה ולחמניות עם חמאה וריבה ועוד כל מיני חומרים להבראת הגוף) וצופים בתוכניות הבוקר. אז מה למדתי מתוכנית הבוקר שלי?


1- שטל מן היא מנחה ממש, אבל ממש גרועה. הכי גרועה מלבד אולי נעמה קסרי, ותאמינו לי, זה ממישהי שהיתה מעריצה של אודטה.


2- בלוגרית אמריקאית (כמדומני) החליטה לפתוח פורום שבו אימהות יוכלו להתוודות על מעשיהן הנפשעים היותר, במסגרת "היום זהו ה יום ללא דין"! (וכן, זה נשמע יותר טוב באנגלית. נו ג'אדג'מנט דיי!). כיוון שנשים נשפטות על מעשיהן באופן בלתי פוסק (בעיקר בידי נשים אחרות), וגם שופטות כמובן את עצמן באופן בלתי פוסק (אני כבר שנים טוענת שאף אחד לא יכול להעביר עלי ביקורת יותר גרועה מאשר זו שאני מעבירה על עצמי), הוזמנו אימהות  לכתוב באינטרנט את הדברים שבאמת הן עושות בלי לפחד משיפוטיות. אי אפשר היה לטקבק או להגיב בשום צורה מלבד:
"Like," "OMG, Me Too!" or "Hug." מה שהפך את המקום למקבל ומכיל מיידית ולהרבה יותר ידידותי כמובן למתוודות. 


זה גרר הרבה וידויים מגניבים (וגם הרבה יח"צ).


הבהיה באייטם הזה גרמה לי קצת לקנא.  איך הייתי רוצה לא לטייח ולא לשקר. להגיד למי שבא לי עליו שבא לי עליו, ולמי שלא – שלא בא לי עליו. איך בא לי שאנשים אחרים יגידו גם לי אם בא להם עלי או לא בלי שאצטרך לתהות ולנסות לנחש. איך כולנו משתפנים להגיד דברים כאלו ונתקעים עם פנטזיות שהולכות ותופסות את שאריות המקום שנשאר לנו במוח אחרי שצפינו בעשרות קטעים של חתולים מנגנים על פסנתר ביו-טיוב.
איך כל זה קשור לברצלונה, אתם שואלים?

או! טוב ששאלתם.

כי גם לגבי חו"ל יש מן קונצנזוס שקרים מופלא שבו אני בתור התיירת מתחייבת לספר שהיה "מדאאאאאים!!!!!!!111111" ואתם בתור אלו שעוד לא ביקרו שם מתבקשים לקנא, לבקש פרטים, לעשות לייק על התמונות הסופר משעממות שצילמתי שם (ושנראות בדיוק כמו התמונות של כל שאר 450,672 האנשים שביקרו שם השבוע) ולהיאנח "בקרוב אצלי". 


ובכן, הייתי בספרד.


ולא נהניתי.

אומר זאת שוב יונית:
הייתי בספרד ולא נהניתי. 

לא נהניתי. 

חו"ל זה סתם מגעול. אין מה לקנא.

כן כן: אני, טלי דרלינג, החלטתי לשם שינוי לא לשקר ולהגיד את האמת: הייתי בספרד (קוסטה בראווה-חירונה-ברצלונה), ולא נהניתי כמו שציפיתי וכמו שסיפרו לי אלו שכבר היו שם שנהנו.


בקוסטה הרגיש לי טבריה. בשדרות הרמבלה הרגיש לי שדרות רוטשילד פינת נחלת בנימין. במזרקות הרגיש לי דיזינגוף. הכי נהניתי במוזיאון של דאלי, וגם זה רק בגלל שדמיינתי שיום יבוא ואקים מוזיאון ואקרא לו מוזיאון טאלי.

אז בגלל שהכל הרגיש לי נורא ישראלי חווית החו"ל התמצתה בעיקר בפן המעפן שלה, שכל דוס מצוי מכיר: אי אפשר ליהנות מהאוכל המקומי ומהדרינקים המקומיים. בנוסף, בגלל שזה היה טיול מודרך (אני אוהבת שמסבירים לי, מה לעשות, לא אוהבת לעשות שיעורי בית לפני טיולים) אז גם לא היה זמן פנוי לנסות לספוג קצת אוירה. אפילו בבריכת המלון לא זכיתי לשכשך.  את הזמן הפנוי ביליתי בלנסות להחלים מהמרתון של היום שחלף ולהכין את גופי למרתון של היום הבא. אפילו מזכרות לא הספקתי לקנות (מזל ששני זוגות נעליים דווקא כן, מה שגורם לי לחשוד שאולי יש איזה אל-נעליים שדואג לי אישית בתחום הזה).

בכללי, נדמה היה שהתיירות הספרדית מתבססת על האדרת משוגעים: גאודי, הוא היה משוגע! לגמרי! אף אחד לא רצה לגור בבתים המוזרים של גאודי בזמן אמת, אך כיום, בזכות טוויסט של יחסי ציבור, מכל העולם באים לראות את המבנים של האדריכל המטורלל הזה!  ודאלי! מחורפן על כל הראש! הוא שם ביצים בכל מקום! והוא בכלל היה אימפוטנט! ופיקאסו! עוד לוקו אחד!

אימרו נא ידידי:
החסרת משוגעים אנוכי?!
חסרים לי משוגעים בארצי שלי שאלך להתפעל ממשוגעיהם של אחרים?! וזה עו

כדי לנוח מהביקור בספרד לקחתי חופשה של שבוע בצפון.


ולגמרי, לגמרי נהניתי ממנה הרבה יותר. אמנם היה חם בטירוף אבל זה היה החום שלנו. והאוכל שלנו. עם שקיות שוקו בבוקר – שלנו! אפילו החרקים דיברו עברית. תענוג. 


אז תגידו מה שתגידו, שלא יוצאים לטיול מאורגן, ושככה אי אפשר ליהנות, אבל זה בכלל לא קשור. האוירה בחו"ל לא מפעימה אותי. השהות שם לא מהלכת עלי קסמים. היא מהלכת עלי זרות, ניכור, אפילו אלמנטים של השפלה (נשבעת לכם שאחד המוכרים באיזו חנות התחיל להסתלבט עלי במרוקאית). אנ'לא באמת נהנית בחו"ל. אני מסמנת  על המקומות הקדושים לתייר אבל להגיד לכם שהיה לי מדאייייים ושאחזור?

לא.

אבל לגמרי בא לי עוד חופשה בצפון. או סתם בחוף של הרצליה, זה גם בצפון... צפונית לת"א, לא....?



מצ"ב מבחר תמונות מצ'עממות. תהנו ואל תקנאו!




לגעת בגאודי

לגעת בדאלי


לגעת בטלי



הבטחתי וקיימתי


נ.ב - מוזמנים להרגיש איתי כל יום כאילו זה יום ללא דין ולספר לי מה אתם חושבים עלי כשאתם לבד בחושך. מבטיחה לא לשפוט!

שירו שירו בגרון ניחר ו/או עלילות טלי דרלינג ביום העצמאות תשע"ב



אעעעעעע.

מזהים את הצליל?

אעעעעעעעעעעעעעעעעעעע.

זה הצליל שמפיק גרון כואב. ואם תרצו לדייק, אז גרון מודלק עם פוטנציאל הדבקה גבוה, כך דברי הרופא.

הכל התחיל לפני שבוע וקצת, עת פתחתי פה לשטן. אחותי
 הצדקת שחיה בעולם ללא אינטרנט (היא בתם של מלאכים, ללא ספק. פלא שהיא בטוחה שאני ילדה מאומצת?( ביקשה ממני שאתן הצצה באתר של קופ"ח באיזו בדיקת דם שלה.

כשנכנסתי לגיליון הבדיקות שלה, היה שם צפוף נורא. בערך זיליון בדיקות שנעשו בעשור האחרון. אמרתי לה שזה נורא מצחיק כי לי יש שם בערך 3 בדיקות מהעשור האחרון (הריון, אבהות, ואיידס, לאו דווקא בסדר הזה. סתם נו! תירגעו) וזה בגלל שאני "אף פעם לא חולה". לא סתם הרי התחפשנו בשנת 86 אני והיא בהתאמה לאשת חייל ולכלה. נראה שעד כה שתינו מימשנו בהצלחה רבה את הייעוד שלנו! IRON WOMAN  אני. אייזן בטון! (ואם הביטוי הזה לא מוכר לכם זה רק בגלל שלא חוויתם את שנת 48, אבל אני.... ובכן, תמשיכו לקרוא ותגלו מאיפה ההשראה).

אומרים שאין רע יורד מלמעלה ולכן אני מרשה לעצמי להאשים את השטן שכמובן בא מלמטה במה שקרה בהמשך.

אור ליום העצמאות תשע"ב (ערב יום העצמאות לשניים וחצי קוראינו החילונים).

יוצאת עם חברים לעיר האורות – גבעתיים. ומי שלא ראה הופעה של משינה בחברותא עם סבתות ונכדים, לא ראה הופעה באווירה גרועה מימיו. בעודי מנסה בכל זאת לשדר מעט התלהבות על אף האווירה המשפחתית המדכדכת הרמתי יד כדי לנגוע בשמיים.

לפתע מישהו מאחורי מוריד לי אותה. 

הסבתי פני בתדהמה לאחור כדי לנזוף בחצוף, אך מה הופתעתי לגלות שם סבא (!!!!) שצעק לי שאוריד את הידיים כי אני "מסתירה לו לראות". מיד אחר כך הוא ישאל את הזקנה שלידו "מי מופיע עכשיו" וכשהיא תענה לו "נראה לי שמשינה" הוא ישאל אותה "איזה מין שם זה משינה" והיא תסביר לו בנינוחות השמורה לבני זוג מזה 200 שנה ש"משינה זה לא השם של הבחור, זה השם של הלהקה". 

באיזשהו שלב לאחר שהזיקוקים, האבות, האימהות, הסבתות, הסבים, הילדים ופטישי הענק שהיו גדולים מרוב הילדים התחפפו, היתה קצת יותר אווירה במקום, ואז עלו "איפה הילד". 

זקנים מקטרים או לא, אני את נשמתי צורחת בהופעות. בעיקר אם אני מזדהה עם הטקסטים, מה שקל לעשות בשירים של איפה הילד, בעיקר עם "רק בשביל לקבל חיבוק". אתה לאאאאאאא אוהב אותי יותר! וזה היה הנזק הראשוני שהסבתי לגרוני.

יום העצמאות תשע"ב.

שפחתכם הנאמנה יוצאת אל הטבע. הטבע עושה טוב לחלק מהאנשים, לרובם אפילו, אבל אותי באותו יום הוא מיסטל קשות. אולי זו הפריחה האביבית, אולי אלו חתיכי ארצנו (נשבעת לכם שאפילו היה שם זכר מסוקס שרכב על סוס לבן!), אולי משהו בבשרים שנטחנו, אולי מישהו שם לי GHB  בחומוס. לעולם לא אדע. אבל ראשי היה סחרחר עלי עוד מהבוקר. אולי כאן כבר הייתי אמורה לחשוד. אבל אני לא חשדניסטית!
אחד מחברינו הביא גיטרה, והוא יודע לגטר ר' החמודי הזה! ואני כאמור יודעת לצרוח! אז צרחתי איתו קצת. איזו מן שלווה, ולא עושים שום דבררררר! זו כבר היתה טראומה שניה לגרון שלי תוך פחות מ-24 שעות.

נמשיך.
מוצאי עצמאות שהוא גם חמישי בערב.

מסיבה עם החבר'ה.

הגענו בשעת לילה לא כל כך מאוחרת לחניון תמים לכאורה. בבוטקה הכניסה ישב אדם שבעוד כמה דקות יזכה לכינוי "חניה-נאצי", שלא הפסיק לצעוק עלינו שלא נשאל שאלות לגבי המחיר ושהמסיבה שאנחנו הולכים אליה היא דיזאסטר ושהוא יודע על מה הוא מדבר ושאנחנו עוד נחזור על ארבע או עם זנב ושהוא לא אחראי והמשיך לנבוח עלינו שאנחנו מעצבנים אותו ושנעוף. שילמנו כמו כלבלבים גוש-דניים טובים (לא מתווכחים עם חניה בת"א כידוע). 

החניון הסתבר כחניון בלהות בעל שש קומות, צבוע באדום-שוקינג (שאין צבע הולם ממנו לסרט אימה היצ'קוקי) כשמשום קומה אין יציאה לרחוב או לבניין המשרדים שסברנו שקשור אליו  – כל היציאות מהמעלית או המדרגות מובילות בחזרה לחניון. רבע שעה בילינו בלימבו האימים הזה, עולים ויורדים ברגל ובמעלית, מפחדים להתפצל, כשריח של שתן, אלכוהול וגופות מרקיבות עולים חליפות באפינו, עד שקלטנו שאין ברירה................ נצטרך לעבור שוב דרך החניה-נאצי.

אצנו רצנו כעכברושים כדי לחמוק מעינו הבוחנת של החניה-נאצי ישר אל תוך רחובותיה החמימים והמזמינים של דרום תל אביב.

במסיבה פיזזתי בערך חמש שעות רצופות וגם שם צווחתי במלוא גרון ("דלינדה, מי אלמה טה ג'מה, ווין אין מי קאמה!") בכל השפות הידועות לאדם הישראלי (עברית, אנגלית,
RNB, ספרדית עילגת, פורטוגזית עוד יותר עילגת וערסית-מדוברת). באיזשהו שלב היה לי נורא חם, אז הלכתי לשטוף את עצמי בשירותי הבנות. מה זה לשטוף? לטבול את עצמי בכיור. יצאתי משם מטפטפת כאילו זכיתי במקום הראשון בתחרות החולצה הרטובה.

כטוב ליבי בטפטופים נעמדתי מול מזגן תועה שחישב את כוחות הסוס שלו למות בראותו את כמות האנשים לסנטימטר מרובע שהוא אמור לצנן.

בשלב הזה אלוהים כבר התייאש ממני ומהטיפול הקלוקל שלי במכונה המופלאה שנקראת הגוף המהמם שלי ואמר לעצמו "נו באמת, המטומטמת הזו ממש מתאמצת להיות חולה. אעביר את שרביט הטיפול בה לידידי ש', כי אין רע יורד מלמעלה".

ש', אותו הזכרנו בתחילת הפוסט, לא מפספס הזדמנויות - במיוחד אם מדובר בפותחת פיות מקצועית- ומשניתן לו השרביט הוא חבט איתו בגופי ללא רחם. לא חולה אף פעם, עאלק. אשת חייל, עאלק. בואי אני אראה לך מה זה אשת חייל! בום! על העורף. בום! בכתף הימנית. בום! דלקת בגרון.

אז בגלל המקל הזה קמתי למחרת בבוקר עם כאבים בשרירים ועצמות שאפילו לא ידעתי שקיימים. ועם דלקת בגרון, וחום, ומה לא.

אז מה למדנו ילדים?

1- לא לפתוח פה לשטן.
2- לא ללכת להופעות אם כתוב על השקית של ההופעה "עלולה להכיל בוטנים\זקנים\ ילדים קטנים\פטישים גדולים"
3- לא לעמוד רטובים מול מזגן
4- על טעויות משלמים
5- וגם על חניה בתל אביב.

אני הייתי טלי דרלינג, אתם הייתם קהל נפלא, ובאמת איזה מן שם זה משינה...? יובל בנאי, לטיפולך!




powered by Blogger | WordPress by Newwpthemes | Converted by BloggerTheme