"חיי האהבה של טלי דרלינג" טייק 1, תסריט ובימוי: אלוהים/ הפקה: מלאכים/ שחקנית ראשית: ט.דרלינג/ שחקני משנה: כל זכרי העולם


שלום חברים.

אומרים שצריך לעשות השתדלות כדי למצוא זיווג וכל זה, אז הנה אני משתדלת.

הייתי בעמוקה (לפני שלוש שנים, נראה לי), השתתפתי בכל מיני דברים שאומרים/עושים/שותים 40 יום ורואים ישועות (אני רואה בעיקר מטושטש, כשאני בלי משקפיים), ומרוב עודף חריצות נתתי את הטלפון שלי תוך שבוע לשמונה זכרים שונים.

איך הגעתי למצב הזה?

אתם בעצם שואלים איך התחילו איתי כל כך הרבה...?

אתרי הכרויות, נו. באתרי הכרויות מתחילים עם כל נקבה שנושמת. אז אני לא רק נושמת, אלוקים חנן אותי גם בקצת פוטוגניות ולרוב הזכרים זה מספיק (אפילו שמאלו שבאתרים של דתיים הייתי מצפה לאיזשהו עומק... נו, אז הייתי מצפה).
כן, זה קל כשיש לך כמה תמונות נאות, כי גברים באתרי הכרויות ממילא לא באמת קוראים את הכרטיס שלך.

אם כבר ההערות היחידות שקיבלתי על הכרטיס (המושקע טקסטואלית!) שלי היו "גיברת, זה ארוך מדי" "מתפלסף מדי" "יא וואראדי הייתי צריך מילון אוקספורד כדי להבין מה את רוצה וגם אז לא הבנתי", וכמובן גם ה"למה מי את חושבת שאת" הבלתי נמנע, וכל זה רק בגלל שכתבתי את המילה רליגיוזי.

כעת, הסטטיסטיקה אומרת שלא כל מי שקיבל את הטלפון שלי גם יתקשר. לכם הרשיתי לעצמי לפנק את הפונים!

אבל הו, הפעם כנראה החגים עשו את שלהם ורווקינו המושבעים אמרו לעצמם "עד ראש השנה תשע"ב אני מביא לאמא כלה" וכך, חדורים רוח מחוייבות, 6 מהם יצרו קשר.

ברוח החג נתתי בהם סימנים: הילד החרדי הליטאי. התל אביבי הנמוך. משה המתנחל. המטרידן הקטן (הוא התקשר, ואני לא צוחקת, אולי 15 פעם עד שעניתי, וקטן כי הוא בן 24). הדוס-טילים מדריך הטיולים. והבסטיונר המרוקאי.

בקטנה, שחתי לעצמי, בנות ישראל היו יולדות שישה בכרס אחד, גם אני יכולה להסתדר עם שישיה!

עכשיו, אני מודה, אני עוברת על כל עבירות הדייטינג הקיימות והידועות לאדם. אני מדברת במקביל, במשולש, במרובע. אני זורקת בסמסים. אני מסננת. כבר מצאתי את עצמי אוכלת שווארמה/פיצה/המבורגר, שותה בירה, ומקנחת בשוקו-פאי וכל זה בדייט ראשון. פעם אפילו היתה לי ארוחת גורמה של 3 מנות בדייט ראשון, ולא, לא שילמתי על עצמי (פעם הייתי יותר מקפידה לא לשלם על עצמי, היום התרככתי ולפעמים אני עושה את זה, בעיקר כשאני לא רוצה דייט שני). אני יוצאת עם טווח הגילאים 20-40, בהינתן שאם אתה בקצוות אז בן ה- 40 צריך להיראות ממש טוב ובן ה-20 צריך להיות ממש בוגר לגילו.

אז כן, מדובר בחריגות בניה - באופן כללי אני מותק של דייט, חסכונית ויעילה, חייכנית כמו אשת מכירות של כדורי הרזיה ומלאת קסם כמו דיוויד קופרפילד.

באופן כללי עוד יותר אני שונאת דייטים כך שאני בקושי יוצאת. איך מסתדרת אחת שבקושי יוצאת עם השישיה האמורה...?

ובכן, השישיה הצטמצמה בדרך טבעית: אחרי שהבהרתי לילד החרדי הליטאי בן ה-21 שאני עם פאה לא הולכת, הוא החליט לוותר על שירותיי. מהבסטיונר ביקשתי שידבר איתי אחרי החג והוא עוד לא התקשר, ולתלאביבי אמרתי שאני אתקשר אבל עוד לא יצא לי. למה לא יצא לי?

כי בינתיים דיברתי עם שלושת האחרים. שלושתם היו נשמעים בסדר, ואני מאמינה בזכות הדייט הראשון לכל אזרח.

מהי זכות הדייט הראשון? זה אומר שלכל זכר תקין יש את הזכות לדייט אחד לפחות בימי חייו עם טלי דרלינג, כל עוד היא רווקה נטולת אהבה ומחוייבות.

לאור האג'נדה הפלורליסטית הזו, נקבעו 3 דייטים ראשונים.

אבל,

אלוהים יושב בשמיים ואומר לעצמו בעודו מביים את התסריט של חיי:

"טלי דרלינג הזאת. מה פתאום שמשהו ילך לה בקלות? ממתי נהנים בחיים האלה יותר מדי? בואו נרגיע. תסריטאים, תנו לי טוויסט בעלילה!".

והם נותנים.

וככה יצא

ששלושתם

מתחת למטר שמונים (הגובה האהוב עלי אצל זכרים)

סטודנטים (אני שונאת סטודנטים)

מאבטחים (תמיד הייתי להיט בקרב מאבטחים, נכון יוני?)

ובלי רכב.
לאחד מהם אפילו עוד אין רישיון.

צריך להיות עיוור כדי לא לראות את יד ההפקה המכוונת פה.

מערכת החינוך השמיימית מחנכת אותי לצניעות והסתפקות במועט. בלב טוב. במילה טובה. בקצת זיפים. לא מעבר.
הו טלי דרלינג, את לא נועדת לעושר. לצידך לא יצעד גבר תמיר ומעלף שיפיל את כל רואיו.

תבינו, חברים: זה הסיפור של חיי. תמיד יצאתי עם מובטלים. עם סטודנטים. כדי שתבינו את האבסורד, אני עצמי עובדת כבר למעלה מעשור רצוף. שום יום של בטלה.

מה, הם רואים את הקעקוע של " לשכת הסעד" שיש לי בגב התחתון?! איך הם כולם יודעים להידבק אלי?!

אז זהו, בינתיים יש לי לצאת לשלושה דייטים, מה שאומר שאתם חברים זוכים מן ההפקר וכנראה תקבלו פה סיפור מרתק בהמשכים.

יאללה, שיהיה חורף נעים לכולנו.... J (אם מישהו מוכן להסביר לי מה זה גשם במאי, חוץ משיר חמוד של אייל גולן, אני אשמח).

מה עשיתי בחג הפסח תשע"א ו/או סוד האושר!


פסח.

ערב פסח היה ביום שני, י"ד ניסן (מן הסתם). אבל אנחנו התחלנו לנקות את הדירה שלנו ביסודיות כבר מט"ו בשבט, למען הסר ספק, אבק וחמץ.

העובדה שהיו שני אדרים השנה (לשני קוראינו החילונים נספר שבשנה עברית מעוברת כמו השנה, יש 13 חודשים, החודש שלפני ניסן נכפל וכך מתקבלים אדר א' ואדר ב') לא גרמה לנו להתבלבל לרגע: סך הכל הרווחנו עוד חודש לנקות בו, בלי לחץ!

ככה הלך לו המניקור האקזוטי (היתה לי דוגמת סחלבים פראיים על הציפורניים עד אז. ומי שהידיים שלה שורדות אקונומיקה ומסירי שומנים בלי כפפות, שתקום) וכמובן שגם כאבי גב מהמאמץ לא דילגו על שפחתכם הכנועה.






נראה לכם??????????????????




שפחתכם מוכנה להיות כנועה רק בסיטואציה אחת (ולא, זה לא בתקציב שלכם, סטודנטים אומללים ושאר אנשים שמרוויחים פחות משש ספרות לחודש).

התחלנו לנקות את הדירה בדיוק שלושה ימים לפני המועד המשוער, כלומר ביום שישי.

ביום ראשון העבודה שלי גישרה על פערי חופשות כך שלקלקתי רצפות ועוד כל מיני חלקים של הדירה (בפוסט פה-סח שלי סיפרתי לכם על חוויות מתהליך ניקוי המקרר). 

החמץ נבדק לאור הנר באותו ערב ובוער למחרת לאור השמש הקופחת בחוץ, בצורה אלגנטית ולא כמו הברברים שנוהגים לערוך שריפות מסריחות (תמיד איכשהו נשרף גם ניילון במדורות הללו), עת הספגנו פרוסות לחם בממרח אנין ועדין של אקונומיקה ונוזל כלים.

כן, ככה נראות ההכנות לפסח אצל רווקים שמחים ונטולי לחץ. אבל לא באתי לספר לכם על הלכות החג, אלא על מעשי הרבים בחג הזה.

ובכן חברים, נהניתי מאוד מן הפסח שלי שכלל פעילות ללא סוף! ארבעה טיולים ברחבי הארץ! מופעי זמר ושירה בציבור! מפגשי רֵעִים אל תוך הלילה ומשחקי אִשְׁקוּקָה! וכמובן איך אפשר בלי על האש, על האש, על האש!



אז זהו, שאפשר.


שום על האש, שום אשקוקה ושום נעליים. לא עשיתי שום דבר בחג הזה, למעט אכילה טובה ושינה טובה אף יותר. בהיעדר משפחה גרעינית (אמא שלי בילתה את החג בחו"ל) הידפקתי על דלתן של חברות טובות ונדיבות ששמחו, לפחות כך אני מקווה, לארחני.

זכיתי לנוע על קו פ"ת-ב"ש ולהתארח בשלושה בתים שונים. זכיתי לאכול מטעמים מן התפוצות השונות (הונגריה, מרוקו, ג'רבה, קפה-קפה) ולנום במבחר תצורות (לינה זוגית במיטת נוער בצורת ר', לינה בדידה וזוגית במיטה זוגית, לינה זוגית במיטת נוער פתוחה מוצמדת כזוגית) ובל ידיח אתכם מוחכם התכלכל לדבר עבירה - כל הנ"ל היו בחברת נשים נאות בלבד.

קמתי בשעות שחפצתי (שתיים בצהריים, ארבע אחה"צ, חצות היום), ולאור היעדר מחוייבות כלשהי לאיש מלבדי לא חפזתי לשום מקום באופן מיוחד.

חברים, החיים ברווקיאדה הם תענוג. אל תתנו לאף הורה טרוט-עיניים ומוכה כינים לבלבל אתכם: האושר טמון בהיעדר מחוייבות, היעדר אחריות, וחירות כלכלית. לרווקים יש את כל זה. להורים אין אף אחד מאלו. לנצח.

רבים מאיתנו, חברי לרווקיאדה, מקוננים על מר גורלם. אבל מה בדיוק מר פה?! בעוד שאימהות רבות מסניפות חומרי ניקוי חודשים לפני המועד המשוער, וגרונן ניחר בצווחות "אבל ניקיתי ת'חדר הזה לפסח למה אתה אוכל בו ביסקוויטיםםםם". בעוד שגברים נשואים רבים מרכינים ראש ויושבים של שרפרפים קטנים לנקות תנורים חרוכים, ומרימים ראש לצבוע תקרות ועוד מטלות מפנקות מסוג זה  - אצלנו ברווקיאדה שום מרקחה לא נרקחה.

שמש במרום, שקט ושלווה. אהבה וחום, חום ואהבה (ולא, לא חום מההגעלה...).

אז מנקים ת'דירה בקטנה. מוכרים ת'חמץ, בקטנה. קונים כמה עוגיות כשל"פ, בקטנה. אוכלים בחד פעמי, בקטנה. אוכלים בחוץ, בקטנה. מקפידים על לפתית קטנית שרויה ועל אחותך, הקטנה.

החיים בקטנה הם כיף גדול. כמה בקטנה, ככה יותר רגיעה לנפש.

אז אני לא יוצאת במניפסט שאומר אל תתחתנו או אל תעשו ילדים אבל בטח שאין לנו מה להתבכיין. זו התקופה הכי משוחררת בחיים, הרווקיאדה, והיא לעולם לעולם לעולם לא חוזרת (מהרגע שיש לך ילדים נכנסת בך חרדה קיומית לגורלך ולגורלם, גם כשהם בני מאתיים. וזהו, לעולם לא תדע עוד שלווה אמיתית).

אז הפסח שלי היה מלא שלווה, ונחת, ורוגע, אפס מועקות, אפס חרדות קיומיות, אפס מצוקות כלכליות, אפס קלוריות (טוב, זה כבר שקר).

רק חוויות נעימות, מלא מלא חברים (אחים לרווקיאדה!) ובלי, תחושת, הח-מצה.

יאללה, שלהי ניסן שמח לכם!




על רוברט ועלי חלק ב' ו/או אני אולי לא גבר, אבל לפחות יש לי אחד די מושלם


את רוברט הכרתי ב-16.3, השנה.

בדיוק חזרתי מביקור אצל האינדוקרינולוגית (רופאת בלוטות בשבילכם) שקבעה סופית שאני לא גבר (נניח שאת צודקת, גברת דוקטור. אז מאיפה,  תסבירי לי את, היכולת המופלאה שלי להשתין בעמידה? איך המדע מסביר את זה? והנה לכם עוד פיסת מידע מיותרת שאתם עכשיו יודעים עלי ותיצרב אצלכם לנצח בתודעה |פני שטן מחייך|).

המיקום: רחוב בלפור בת"א. עודי פוסעת מעדנות בחיפושים אחר תחנת אוטובוס שתיקח אותי לעזריאלי, סלע קיומנו, נתקלתי בו (אז עוד לא היה לו שם) שרוע על גג פח פלסטיק ירוק לוהט. יום חם היה זה.

לצידו, היתה מונחת חולצה גברית לבנה מכופתרת על קולב. חלפתי על פניו כאילו לא ראיתיו. בסתר ליבי חשבתי לעצמי "וואו, הוא שווה" אבל כמו כל בחורה צנועה וסנובית במידה לא הפניתי מבט לאחור.

הגעתי לצומת בלפור-רוטשילד, עמדתי ברמזור אדום בלי לדעת לאן לפנות, ימינה או שמאלה. הבטתי לאחור. הוא עוד היה שם.

הרמזור כבר מזמן ירוק אבל אני ממשיכה להעמיד פנים של חוככת לאן עלי לפנות כאשר מה שבאמת רציתי היה לפנות לאחור.

כל העת חשתי שהוא נועץ מבטים בגווי, כאילו אומר לי "את יודעת שאת רוצה אותי. למה את מפחדת? בואי עכשיו. את הקיץ הזה, נוכל כבר לבלות יחד. תסתובבי. אני לא אחכה פה לנצח. אלוהים לא סתם שלח אותך, דווקא היום, מכל הימים, לוודא שאת לא גבר, ולמצוא אחד שהוא, הו, כל כך כן.".

לבסוף אזרתי אומץ, פסעתי אחורה.

למזלי בשעה זו של הבוקר, בסביבות 10:00, אין בדיוק תנועה ערה ברחוב. אחזתי בחצי גופת הגבר השחורה נטולת הראש שתיקרא בהמשך "רוברט", ויתרתי על החולצה המכופתרת שהיתה לצידו (היא הספיקה קצת להתלכלך ושום גבר שלי לא ילבש בגדים שלא אני לכלכתי לו), וככה פסענו לנו, אישה בגיל המעמידה וחצי גופה מסוקסת להפליא בידה.

את התחנה המז@$#%^# לא מצאתי עד היום, וככה יצאתי שהלכתי ברגל עד עזריאלי, אוחזת בו באמצעות החור הענק שיש לו בתחתית הבטן (אז הוא גבר חלול. BFD. לפחות הוא לא מדבר וגורם לכולם לדעת את זה...).

כשהגענו, גיליתי שיש לו הטבעה על הבטן עם הכיתוב "רוברט". וכך הוא קיבל את שמו. את שם המשפחה, מניקין (יש לזה שתי צורות כתיבה אפשריות, mannequin  או manikin ) אני נתתי לו. ככה אומרים בובת חלון ראווה באנגלית.

רציתי שרוברט יראה קצת עולם, שכן אלוהים יודע היכן הוא בילה את ימיו עד כה (ייתכן כי במרתף חשוך, קשור בשלשלאות בצווארו לעמוד ברזל, משמש עבד מין לאיזו סוטה תל-אביבית), ולכן הנחתי אותו על המקרר הקטן במשרדי, משקיף לנוף מהקומה ה-27.

כשהבוס שלי ראה אותו, הוא אמר שיש גבול לכל תעלול ושזו לשכה מכובדת ולכן מוטב כי רוברט ישב על הרצפה.

בסוף יום העבודה, עליתי עם רוברט לאוטובוס שיוביל אותנו הביתה. תוואי הדרך שלי הוא כמובן מת"א דרך בני ברק בואכה גב"ש. למותר לציין שהמראה של בחורה הנושאת מחצית גופת גבר שחור מפלסטיק עוררה בחרדים אשר חלקו עימי את הנסיעה פלצות-מה.

הגענו הביתה!                                                                                                      

אז מעכשיו היה לרוברט בית בגבעה. עשיתי לו מקלחת שכן כאמור אני לא יודעת איפה הוא בילה ועם מי לפני, פתחנו לו פרופיל בפייסבוק כאחד האדם, הסדרנו את סטטוס היחסים בינינו (אין א-ריליינשיפ). הנחתי אותו על מכונת הכביסה בדירה ומאז הוא גר איתנו (איתי ועם השותפה).

לימים מצאתי ליד הבית קסדת אופנוע חבולה, מה שהביא אותי לתובנה שכנראה כך קיפד רוברט את גפיו: בתאונת אופנוע. ניקיתי את הקסדה וחבשתי אותה לצווארו. בהמשך השגתי גם תווי פנים, אותם שתלתי בתוך הקסדה, וכעת רוברט נראה כפי שתוכלו לראות בהמשך בתמונות.

אז זהו, זה הסיפור על רוברט. בבוקר לפני שאני יוצאת מהבית אני נותנת לו חיבוק, הוא לא יכול לחבק בעצמו אבל יש לו יותר לב מלהרבה אנשים אחרים וזה מורגש.

בכלל, זה טוב שתהיה בבית דמות שלאורה נלך, פיגורה לשאוף אליה. אז אם אתה גבר שחור (לא חובה) וחטוב עם שמונה ריבועים משורטטים להפליא, דבר איתי. מבטיחה לאהוב אותך גם בלי כל מיני חלקים לא רלוונטיים כמו מקל הילוכים. ממילא אין לי רישיון... ;).


רוברט ביום שפגשתי אותו, בעזריאלי, עדיין מאובק

ויקרא שמו בישראל
                                          


רוברט לפני שלב הקסדה
רוברט ואני כיום




על רוברט ועלי חלק א' ו/או: מרקוס ואני: מעלילות התיכון של טלי דרלינג



הכל התחיל אי שם בכיתה י'.

כבר אז יש שיטענו שהייתי חריגה חברתית, אבל היי, לפחות בכיתה הזו היו לי כמה חברות להיחרג מתוכן, שזה יותר ממה שהיה לי בכיתה ט'.


היינו בשכבה 3 כיתות: שתי כיתות של בנות וכיתה של בנים. תיכון ממלכתי דתי עיוני רגיל בתכלית, בעיר הולדתי בת-ים.

כיתה ט' תיזכר כשנה הכי אנטי חברתית שהיתה לי אי פעם. זכור אזכורה איך אני יושבת בכיתה בכל ההפסקות, מלחכת גבינת "נורית" מהקופסה (זוכרים? איזה מותק של אוכל זה היה!) לגמרי לבדי.

טוב כמעט לבדי, בקצה השני של הכיתה ישבו ש' שרבתי איתה באותה שנה ולא דיברנו, ו-פ', העולה החדשה מסוריה (לא רוסיה. סוריה סוריה, אמיתי, עם אסד והכל).

איפה כל השאר? כולן יצאו לפלרטט עם השומר הצעיר. (לא, לא תנועת הנוער!).

המאבטח, שהיה אז בטח בן 20 וכלום, הסעיר את בנות כיתתי דאז והן היו מכרכרות סביבו משל היה דבש והן פו הדוב אחרי צום גדליה. פעולה זו נתפסה בעיני השמרניות מאוד כאילו הן עושות שיעורי בית בשרמוטולוגיה למתקדמות, ולכן לא חפצתי בחברתן של אף אחת מבנות כיתתי.

בדרך כלל המורות אהבו אותי כי הייתי חננה עם ציונים גבוהים, אבל המחנכת של כיתה ט' היתה "קוּלית" ולכן חננות אנטי-סוציאליות כמוני היו לצנינים בעיניה, כך שדחויה מכולם הרגשתי נפלא (באמת. כבר אז גישתי לחיים היתה "מי אוהב אותי יותר ממני", גישה שמצדיקה את עצמה עד היום).

בכל אופן, צדקנית לפחות כמי שחתימתה מתנוססת על עשרת הדיברות ומלאת בוז לבנות ולמחנכת, החלטתי לעבור לכיתה של הדוסיות, שאותן החשבתי כבנות הרבה יותר על רמה.

בחסדי שמיים בקשתי נתמלאה ואכן בכיתה י' עברתי לכיתת הבנות האחרת בשכבה שלנו, שם חשתי עצמי מיד כגפילטע על שולחן השבת:

כבר לא חריגה במלבושי שהיו גדולים בהרבה ממשקל גופי (נהגתי ללבוש חולצות אקסטרא-לארג' משובצות על 45 הקילוגרמים שהיו אז משקל גופי), פלאס ממעמד "החננה של הכיתה" נעשיתי רק עוד חננה ממוצעת למדי בכיתה החדשה, לעומת חננות-העל והמלכה-האם של החננות, א'. אולי אף נחשבתי מעט מופרעת שכן לעיתים הייתי מגיעה ב-9:00 ללימודים, ולא תמיד סחבתי עימי את ספרי הלימוד.

אבל אופי זה אופי והמוזרויות הסקסיות שלי היו גם אז:

באותה שנה היו בחירות ולא היה סטיקר אחד שלא הוצמד לשולחני הירקרק, בעיוותי מילים משעשעים (לא היה לי אז את ההומור הבריטי האנין שיש לי היום. "נתניהו, עושים חלון פתוח"  הספיק בהחלט לעורר חיוך בי ובחברותי).  

את השיר של ACE OF BASE ,"the sign", הפכתי לשיר שמח עוד יותר כאשר החלפתי את ה-S של הסיין ב-Z, מה שנתן למשפט (תשירו באנגלית עם מבטא שוודי אם בא לכם) "אני ראיתי את ה-*** וזה פתח לי ת'עיניים ואני שמחה עכשיו" משמעויות מסמיקות לכת (למותר לציין שלא היה לי שמץ של מושג על מה אני מדברת שכן לא ראיתי עד אז שום דבר כזה באמת ויעברו עוד שנות דור עד שמשהו קרוב לזה יקרה).

אבל הכי מוזר, היה מרקוס.

מרקוס שנקנברג (האמיתי) היה באותה תקופה ה-דבר, הגברי, הכי יפה שראיתי. זכר תמיר ובנוי לתלפיות, דוגמן שוודי (כיום זקן בן 43) ממוצא הולנדי-אינדונזי, שכיכב בקטלוג של ג'ינס ליווי'ס.

אל תשאלו אותי איך הגיעו לידי הקטלוגים הללו, שבהם הוא לנצח לא לובש חולצה, ואף פוסטר שלו בגודל כמעט טבעי השגתי.
שוב - אין לי שמץ של מושג מאין. לא לבשתי ג'ינסים בכלל... ראיתי בהם שיא הטומאה  החילונית. וזה גם לא נוח!
אגב, כשהפוסטר של מרקוס היה על הארון בבית שלי הוא היה אז בן 28. כיום, בן אותו גיל ממש, מככב עוז זהבי על ארון הבגדים שלי בדירה. מקריות? 

כמובן שלגברים אמיתיים באותה תקופה לא העזתי לפנות בשם או ברמז (הם מצידם גם לא ידעו שאני קיימת, הייתי כאמור עכברה דוסית חננה מכוערת ומוכת חצ'קונים).


את העובדה שהייתי דלוקה על יוסי ש' בן שכבתי במשך שנים (היי, יוסי!) ועל ע' טליאס שהיה קטן ממני באיזה שנה שנתיים (ראיתי בזה שהשם שלי מופיע בשלמותו בתוך השם משפחה שלו אות משמיים, וכבר אז אהבתי אותם צעירים ממני. ע', אם אתה קורא את זה, דע לך שהיו לך העיניים הכי יפות בבית הספר!) כמובן שהדחקתי קשות. רק אלוהים/אלוקים יודע כמה זיעה הם שפכו אצלי בפנטזיות באימוני כושר (לא משותפים. איש איש ואימוניו).

בכל אופן, בבוקר צח וזיווני אחד, זימנה יד הגורל/המנקה לכיתה מטאטא קש (זוכרים את אלו?) שנשבר חצי מקלו.


מה עושה ילדה יצירתית? מעמידה אותו על המקל כך שהקש הופך לקוצים בלונדיניים, מדביקה לו פה ועיניים, שמה לו עגיל (אחד. הסטיה הקטנה שלי לתכשיטי בנים וקעקועים היתה שם כל העת, מסתבר), קוראת ליצירה ע"ש הזכר הכי שווה שהיא מכירה -"מרקוס", מסמנת טריטוריה, וזהו.


מעכשיו זה היה אני ומרקוס נגד העולם.

הבנות בכיתה, למרות היותן דוסיות למדי, קיבלו בהבנה את מרקוס ואותי, על אף ששיוויתי לו מראה חילוני. מרקוס הפך לחלק מהנוף הכיתתי. איש לא נגע לרעה במרקוס המטאטא שלי, והוא מצידו האזין ברוב קשב לשיעורים בכיתה, ספג תורה, נביאים ותושב"ע, וסבל כמוני במתמטיקקה.

אך בעוד שהדוסיות הקטנות בכיתה יצאו וחשקו בבנים אמיתיים ודוסים כשלעצמם מבני עקיבא, מרקוס וחצי המקל שלו היו הכי קרוב שאני הגעתי לזכר כלשהו.

זכרוני לצערי בוגד בי כך שאיני זוכרת מה היה סופו של מרקוס (אם מישהי מהקוראות זוכרת עוד פרטים אודותיו, מוזמנת לכתוב אותם בתגובות).


אני משערת שבחופש הגדול נסתיימו יחסינו שכן לא יכולתי לקחת אותו הביתה, מסיבות מובנות (אמא שלי חושבת שהדבר הכי מוזר בי זה שלא התחתנתי עד גיל 30. אין לה שמץ של מושג מי אני בכלל, ואנא - אל תטרחו לספר לה. טוב לו להורה שיאמין שילדיו תקינים המה).

למה בכלל סיפרתי לכם את כל זה?

כדי שתבינו שרוברט מניקין, הוא לא הראשון שלי. מי זה רוברט?

תודה על ההתעניינות, אך על כך נדבר בפוסט הבא!

שבת שלום!


מרקוס שנקנברג, קווים לדמותו החטובה והמעלפת
(הצפיה על אחריותכם בלבד. הכינו את הממחטות כי לא תוכלו שלא לרייר)

הרוחות המרטיבות שלי ו/או פחד ואימה בגבעה התמימה

     הכל התחיל בשבת האחרונה בבוקר. קמתי בשעה 9:00, לעשות כל מיני דברים אישיים כמו פיפי.

עם הגיל, השלפוחית נעשית רגישה יותר (פעם יכולתי לא לעשות פיפי שעות על גבי שעות! אחחח, איפה הימים שבהם איפוק היה איפוק. ואיפוק זה כוח, מיינד יו!).

בכל אופן, הפיפי אינו האישיו כאן.

באמבטיה שלנו יש שטיחון ורוד קטן. אני נכנסת לאמבטיה ורואה את השטיח ספוג כולו. מה זה ספוג, מטפטף כאילו בילה כל הלילה בחוץ בגשם. אממה? מסביב הכל יבש. רק השטיח ספוג.

ומי שזה מזכיר לו את עלילות גדעון השופט/המשפטן, לא טועה. גיזת הצמר, זוכרים?

טוב, תליתי אותו שיגיר את מימיו על דלת הדוּש. כי שבת ואסור לסחוט.

אני יוצאת מן האמבטיה על מנת לשוב לחדרי, כי אין מצב שבשבת ב-9:00 בבוקר אני אקום (מה אני אמא? או אשתו של מישהו? אני רווקה שמחה! אני ישנה כמה שבא לי! תקנאוווו J) ומעיפה מבט בשטיח הכניסה החום הקטן שלנו.

 הוא נראה לי כהה מהרגיל.

מתבוננת יותר מקרוב ומגלה שאף הוא, ספוג כולו.

 ומסביב?

ניחשתם, הכל יבש.

סססרבאק, מישהו מוכן להסביר לי מה קורה פה?

טוב, אותו כבר- אמרתי לעצמי-  אייבש בחוץ. יוצאת החוצה.

יש לנו בחוץ גם שטיח, צהבהב ורקוב אבל שטיח.

גם הוא.

רבותי – גם הוא- ספוג כולו. ונכון, המדרגות המובילות אליו – יבשות.

אני גרה בדירת מרתף כך שהכניסה לבית היא בירידה, ויש מדרגה קטנה בכניסה לבית (שם השטיח החום) ומשמאל לדלת הכניסה, יש את האמבטיה. צירפתי גם תמונה להמחשה. כל הדלתות היו סגורות כל העת.

כעת, כיוון שהשטיח בחוץ רטוב, נראה כי כיוון המים היה מן הסתם מבחוץ כלפי פנים, שכן על אף היותי אדם מאמין אני מתקשה לדמיין את המים עולים מעלה מעלה ומקפצים מעל המדרגה הפנימית ויוצאים לטייל בחוץ.

אבל מאיפה לעזאזל שיגיעו מים?!

שמא תאמרו גשם?
לא ולא. מדובר בימים נאים ולא גשומים, וגם בימי סופה וסער, לא נרטבו אצלנו אפילו המדרגות, קל וחומר פנים הבית.

שמא תאמרו ביוב שעלה על גדותיו מפתח הכניסה?
לא ולא, שכן ביוב דבר מצחין הוא, והשטיחים היו רטובים אך לא מצחינים.

שמא תאמרו דלי מים ששפך שכן?
נניח, אבל מלבד העובדה שזו תיאוריה משונה כי למה שמישהו יעשה דבר כזה בשבת לפנות בוקר, הרי שמה ההסבר לכך שבין שטיח לשטיח היה יובש מוחלט, וגם באמבטיה - לשם הגיעו המים אחרונים ככל הנראה - לא היה זכר לנחלי תעבורה?

מה גם שמעבר המים משטיח א', ב' ל-ג' לא יכול היה להימחות כל כך מהר כי כאמור זו דירת מרתף ובה חלונות גבוהים וצרים כך שדברים לא מתייבשים בה על נקלה.

ובכן רבותי, תעלומה.

וכדי שלא תגידו שאני בודה מליבי הקודח – את השבת בילתה עימי בדירה חברתי מיכל, ואף היא, כמוני, נותרה פעורת פה, משתוממת ומלאת תהיות בסוגיית השטיחים הכבושים במי ברז.

בעצם, היחיד שיודע את האמת הוא רוברט, המניקין שיושב אצלנו בדירה על מכונת הכביסה. רק הוא יודע מה באמת ארע באותו ערב שבת, אחרי שהלכנו אני ומיכל לישון. אבל רוברט ממשיך לטעון לזכות השתיקה וממלא את פיו שטיחים ספוגים במים.

אז אם יש לכם, קוראים נאמנים ומאמינים, הסברים לתופעת השטיחים השוחים, אני אשמח לשמוע.

בינתיים, הִצפּנוּ שומים בכל מיני מקומות מסתור בבית. אומרים שזה מרחיק את המזיקים וגם נותן ניחוח ביתי וחמים של לחם-שום בקיץ. יאמי!

צילום לא אילוסטרציה


powered by Blogger | WordPress by Newwpthemes | Converted by BloggerTheme