נערת גבעות/ חלק 2


ובכן, בפוסט הקודם הבטחתי את השיר הראשון בהיסטוריה של המוזיקה הישראלית על אודות גבעת שמואל, ולפיכך אקיים. מדובר בגירסה לשירם של הרד הוט צ'ילי פפרז, "מתחת לגשר". הם שרים על לוס אנג'לס, אני שרה על הגבעה היקרה לליבי. 
 וכן, כשאנתוני קידיס הצעיר, פלפלון אדום מתוק שכמותו, רץ בקליפ הזה בלי חולצה ועם שיער ארוך, זה לגמרי מדליק בעיני. אבל היי, אם הוא היה רץ עם ציצית מתבדרת ברוח, זה היה פי אלף יותר שווה! נסו לדמיין את המחזה הזה ותיהנו מהפנטזיה הזו גם אתם/ן!

השתדלתי כדרכי בקודש להיצמד עד כמה שאפשר לטקסט המקורי ולרוחו וכמובן שבסוף השיר,  יופיע לו מילון מונחים קצר, למי שבגבעה הקטנה לא גר.

קבלו ללא שהיות נוספות :

מתחת לגשר (קוקה קולה)


לפעמים אני חש
שאין לי רֵעַ
לפעמים אני חש
שידידתי היחידה
היא העיר שאני גר בה
העיר של שמואל עם הגבעה
בודד ובלי אח
אצטופף לי בקרליבך...

מגיע אליה                  
דרך כביש ארבע או גהה
מטפס על גבעותיה
עושה קניות ב"חביב"
ברחוב הנשיא
רצחו איש ערסי
אך אינני דואג              
)טוב, זהו שקר בסיסי...)

פזמון:

לא אנ'לא רוצה לחוש
כמו באותו יום נמהר
כשבטעות הצעתי
חתונה לסמדר
לא אנ'לא רוצה לחוש
כבול ומשועבד
טוב לי ביוני נתניהו
עם שותפים בלבד
 yeah yeah yeah yeah

סמדר לא סלחה לי
אמרה שתנקום בי
אני לא דאגתי
חייתי משבת לשבת
פתאום מתחת לגשר
הפציע לו טנדר
שתי יריות, ועכשיו
Together we cry…

לא אנ'לא רוצה לחוש
כמו באותו יום נמהר
כשבטעות הצעתי
חתונה לסמדר
לא אנ'לא רוצה לחוש
איך זה להיות בזוג
אני מוכן למחוייבות
רק לחוזה-השכירות...

  yeah yeah yeah yeah
Love me I say yeah yeah

מתחת לגשר קוקה קולה
איבדתי את בתוליי
מתחת לגשר קוקה קולה
רציתי עד בלי די
מתחת לגשר קוקה קולה
נגמרה אהבתי
מתחת לגשר קוקה קולה
היא מחקה אותי...

yeah yeah yeah
Ooh no no no yeah yeah
Here I stay yeah yeah

Here I stay...
******************************************************************************************


מילון מונחים קצר למי שאינם תושבי המקום:

גשר קוקה קולה - מפעל קוקה קולה, המצוי בבני ברק על כביש גהה, העניק לגשר המכוער והמצחין הזה את שמו, כמו גם קפאין ותועפות של סוכר.

קרליבך- יש כמובן את הרב שלמה קרליבך שניגוניו הפכו לזרם משל עצמם בקהילה הדתית לאומית, אבל אני התכוונתי לבית הכנסת ברחוב ביאליק בגבעת שמואל שנקרא בכלל בית הכנסת "לכו נרננה", אבל אף אחד לא קורא לו ככה, כולם קוראים לו "קרליבך" בגלל סגנון התפילה הקרליבכי (הרבה שירים וניי ניי ניי כמו שהחבר'ה במגזר אוהבים). מפורסם בהיותו בית הכנסת הצפוף בתבל בערבי שבתות, כשבסיום התפילה המינגלינג של המתפללים והמתפללות שנהרו החוצה (או הגיעו ספיישל לטקס הסיום החברתי הזה) הופך למעכב הקידושים מספר אחד של ערבי שבתות בגבעת שמואל.

"חביב"- הסופרמרקט של הגבעה. שוכן בפאתי קניון הגבעה. אין מצב שתגיעו לחביב ולא תפגשו שם לפחות מכר אחד שלכם, עושה קניות משל עצמו.

הרצח ברחוב הנשיא בגבעת שמואל - התרחש ממש לפני כמה חודשים. סיפור אמיתי על דם, דמעות ואייל 
גולן.
יוני נתניהו- אחד הרחובות באזור המכונה "גבעת שמואל החדשה". הרבה בניינים גבוהים וטובי מראה, הרבה דירות שמושכרות לשותפים/שותפות, וקו תחבורה אחד, יחיד וארור שמשרת את כל האזור (כן, נו. ברור שהתכוונתי ל-69).

נערת גבעות/ חלק 1


גבעת שמואל.
מה לא נאמר עליה:
שהיא ביצה. מי מדמנה.
שגבריה ראשנים וצפרדעים ונשותיה נסיכות מפונקות.
שהיא טובענית ליושביה. שהיא ממכרת כמו ציגרטות, כמו קהווה, כמו חלה וחומוס בארוחות שבת.
שדרים בה בכפיפה אחת עילית הערסים ועילית החננות, וכל גוון אפשרי של הקשת הדתית-לאומית, מדתיים light עד דתיים dark.
שתושביה הדקדנטים משתכשכים במי האפסיים של הדוניזם וניהיליזם וייתכן שאף בבריכות הפרטיות של חלק מהמבנים שבעיר.
שאימת הנישואין משתקת את זכריה ואימת השעון הביולוגי מתסכלת את נקבותיה.
שאנשיה ואנשותיה אנושים ונואשים, ושהם מבצעים אלו באלו מעשים לא-אנושיים במיוחד.
שמחירי שכירויותיה מאמירים משנה לשנה משל היתה תל-הביב, ושהיא כולה פרבר של בני ברק ולמה-מי-היא-חושבת שהיא, שלוחה פסאודו-אליטיסטית של פרדס כץ? יאללה יאללה שתלך לחפש מי ינענע אותה.

אני והגבעה שלי חוגגות עשרה חודשים ביחד.
ולא אני, ולא היא, ולא החברים שהיו כאן לפני והגיעו אחרי, נשארנו כמו שהיינו לפני שהגענו.
מדובר ברווקיאדה שוקקת שאין בשום מקום אחר (ולא, ירושלים זו פלנטה אחרת, הדרכון הגוש-דני שלי לא תקף שם):
קהילה הומוגנית (ואם תשאלו אותי, לא רק "גנית"... אבל זה נושא לפוסט אחר) למדי של אנשים בני אותו גיל פלוס מינוס, באותו מצב משפחתי/סוציו אקונומי/השכלתי/יהודי והכי חשוב: בעלי תחומי עניין משותפים (סקס סמים ורוקנרול!).
אני אוהבת להיות פה. אני אוהבת את הגודל הקומפקטי של המקום, את הנגישות לת"א ולצמתים מרכזיים, ובעיקר את החברים והחברות שלי כאן, חדשים כותיקים. אפילו את הקירבה לפתח תקווה אני אוהבת! עד כדי כך.
מה אני לא אוהבת?
אני לא אוהבת את הספורט החביב על תושבי הביצה, הקרוי "יריקה לבארות".
למה?
מכמה טעמים:
א-     אין מספיק בארות בגבעת שמואל. חבר'ה, אתם מזהמים את המים של כולנו!
ב-     בור ששתית ממנו, מקום שגרת בו, חברים שהתחברת איתם- אל תזרוק בהם אבן.
רבים נוהגים להשמיץ את הגבעה בכל פה וכל לשון ותחת כל עץ רענן ואדנית פורחת.
ומנהג מגונה הוא בעיני, שכן רבה בו הצביעות: רבים מן המתאוננים ממשיכים לאכול את האבטיחים, הבצלים והשומים שמוכרים ב"פטרוזיליה".
כל כך רע לכם? הסבל כה כביר? שאו דרומה או צפונה נס ודגל וסעו לשלום.
עוד מנהג מגונה הוא להגיד בהבעה ובאיטונציה מתגוננת "אני?! אני גר/ה בגבעת שמואל אבל אני לא חלק מהביצה".
בחייאת ראבכום, על מי אתם עובדים?!
אם התפללת תפילה אחת בקרליבך/בית מתיתיהו/צעירי הגבעה, אם עשית ארוחת שבת אחת, עשית סיבוב אחד בקניון הגבעה, הגעת למפגש חברתי אחד, הכרת אדם חדש אחד או נסעת פעם אחת בקו הארור 69 – אדוני/גברתי, את/ה חלק מהביצה!
AM I MAKING MYSELF CLEAR?
אי אפשר להיות צפרדע, להשתכשך בין הנופרים ולהגיד "אני סך הכל דו-חי ירוק וחלקלק שעבר פה במקרה". כלומר, אפשר, אוטוסוגסטיה עשויה להיות דבר נחמד... 
גבירותיי ורבותיי, תתכחשו עד מחר: בחרתם לגור במקום הזה ממניעים חברתיים. יש ערים יפות יותר, זולות יותר, עם יותר ים ופחות בני ברק. אם כך עובדה מופלאה היא שאתם, כל אנשי ה"לא חלק מ-", מתעקשים לתקוע פה יתדות כבר חמש שנים.
אז חלאס עם המגננה המטופשת הזו של "אני לא חלק מ-". אתם ואני וכל מי שגר במקום הזה הוא חלק מ-.
חלק ממארג חברתי.
חלק ממאגר חברתי.
כן, אני שוחה פה. בלי בושה (ובלי חלק עליון...! סתם נו ;)). אני זה היצור האיום מהביצה. וטרם נתקלתי במפלצות לוך-נס במקצי השחיה שלי בביצה/בבריכה/במזרקה שמול בית העיריה.
ואני חושבת שגם לא אתקל. יודעים למה? כי אין מפלצות ביצה נוראיות, ואין סוסים שמדברים עברית. יש רק אנשים, ממש כמוני. ממש כמוני! ואני, אני כמוהם. 
אני טלי, ואני חלק מ-. חלק שרוצה להשתייך. לו הייתי בעלת שיגעון גדלות או שיגעון בדלות, הייתי שוכרת לי חדרון בקריית שמונה, רחוק מה"ביצה" וקרוב לגבול הלבנון.
אל תטעו: זה לא שאין לי שגעונות (מי אמר 20 זוגות נעליים חדשים לעונת קיץ 2011 ולא קיבל?). אבל גדלות ובדלות, שני אלו ברוך ה' דילגו עלי J.
אז יאללה חבר'ה, חלאס לתפוס עכוז על הגבעה ועל חברים שלכם.
ואם כבר בשירים עסקינן, איך אפשר בלי איזה שיר חינני על הגבעה?
(אני יודעת מה אתם חושבים עכשיו: אין שום שיר על גבעת שמואל! מי המשוגע שיחבר שיר על מקום כזה?).
אז נעים להכיר, אני J
הלכתי ותרגמתי בעבורכם מאנגלית שיר ידוע שעוסק בעיר אהובה (אחרת!), עם ההתאמות נדרשות לענייני הביצה.
אז חכו בסבלנות לפוסט הבא חברים וחברות, דרי ביצה וגם אלו שאינם, ותזכו לחזות במו עיניכם בשיר הראשון EVER שנכתב על גבעת שמואל.

יאללה, נתראה בארוחת שבת!


מסיבטבע ו/או: העץ שלי ואני




הייתי במוצ"שק במסיבטבע (מסיבת טבע, בסדר?) ביער בן שמן.

רגע לפני שאתם מתפלצים וחושבים שהתחלתי לשתות חשיש, הסירו דאגה -  מדובר היה ברייב כשר לחלוטין. מסיבה עברית בחיק הטבע, בין עצים ובין סלעים, שמשכה אליה מאות ילדוסים (ילדים דוסים, בסדר?! ), אם כי לא הוגבלה כלל למגזר זה או אחר ויכולים היו ליהנות בה גם סתם חילונים-חננות.

אני מניחה שזה כמו במסיבות האייטיז, שעל אף שבמוצהר לא משוייכות לשום מגזר אף הן, הופכות בעל כורחן למסיבות גייטיז. לא מבינים על מה אני מדברת? עיינו נא בפוסט "על בנים ועל בנים".

בקיצור, מי שלא ראה כיפות מפזזות לצלילי דודו אהרון ורמיקס של "תותים" לא ראה את הדתיים החדשים מימיו. הילדוסים של היום! אני בגילם לא שתיתי, לא פיזזתי, לא עישנתי (וגם היום אני לא! לעשן זה איכסה). אני בניגוד לדור השייגצים הלז הייתי עסוקה בלנסות לשמור נגיעה מהחבר הראשון שלי (ניסיונות כושלים שייסרו את מצפוננו עד מאוד).

כמו כל שמאית טובה, ערכתי בקרת נזקים שנגרמו לי בעקבות המאורע.

אחדד, שהשם הרע שנגרם לי והמוניטין שלי שנפגמים באופן קבוע באירועים כאלו הם כמובן כלל לא נזק מבחינתי, שכן כאדם צנוע ועניו אני טוענת שמעולם לא היה לי שם או מוניטין ואת מה שאין ברשותי, אין ביכולתי לאבד.

ובכן, להלן בקרת הנזקים -מאירוע המסיבטבע תשע"א:

1- אני צרודה, ובכלל לא זכור לי ששרתי. נכון מוזר? קולי הצרוד אילץ אותי היום ללחשש לאנשים שחושבים עכשיו (בטעות!) שאני עדינה, נחמדה, רכה, ועוד מילים כאלו שמתארות נשים.

2- פצעתי את המגפיים האדומים שלי L. כעת הם, ובכן, חתוכים וחבולים, ונראים כילדים מוכים. אמא לא התכוונה יפים שלי! אמא אוהבת אתכם מאוד. L אמא מצטערת.

3- כיוון שאיני רוקדת עם בנים (שלרוב, בדרך הטבע, הם  גבוהים ממני) מחשש שעקב היותי נטולת כל קואורדינציה אפצע אחד מהם באופן אנוש כשידיי המנפנפות תחבוטנה באיברים רגישים בגופו (באף! באף. איפה חשבתם, מלוכלכים קטנים?), העברתי את כל הערב בלרקוד עם עץ (אורן כמדומני) ועם חברתי האהובה ס'.

4- למה סיפרתי לכם את סעיף 3? כי יש לי עכשיו סימן כחול-סגול בחלק העליון והפנימי של הזרוע. מסוג הסימנים שיש שיקראו להם פצעי-מציצה, או איקי, או היקי (אגב, כשחיפשתי עבורכם הסבר למילה נתקלתי במלא שאלות שעולות בנושא בפורומים. הזוי בטירוף J).

בקיצור! בשום שלב בערב לא היה גבר מספיק קרוב אלי, קל וחומר (בן בנו של קל וחומר!) פה של גבר. וס', היא לא תנגוס בי. היא בחורה מהסוג העדין באמת. זה משאיר לנו, ובכן, את ה... עץ?!
וזוהי רבותיי, אכזבה גדולה. מילא שעל גברים מעולם לא היה ניתן לסמוך, כמאמר המימרה: "אין אמונה בגבר עד הקבר", אבל עכשיו גם על צמחים כבר לא...? L

1-     5- חוץ מהאיקי, השאיר לי העץ גם שריטות על הידיים. אבל זה, אני מניחה, הגיע לי, במסגרת החיבוקים העזים שנתחבקנו לנו שמה.

2-      6- כל מיני חלקים בגוף שלי כואבים עכשיו. בעיקר העורף, כתוצאה מטלטולים פרועים של הראש מצד לצד. להזכיר לעצמי: אם אני רוצה שלא יכאב לי ככה, אני צריכה לצאת למסיבה לפחות פעם בשבוע, או סתם לאמן את שרירי העורף באיזה חוג עם כלבי דשבורד.

3-      7- כתוצאה מהאירוע הקשה, סיימתי קצת יותר מוקדם מהרגיל את יום עבודתי היום. אממה? נפלתי על יום זיכרון עולמי: 9/11. ולא סתם יום זיכרון: עשור לאירוע הטרור האיום הזה. וכך יצא שבמשך 5 שעות רצוף צפיתי בתוכנית על הפיגוע, תוכנית מפורטת שסקרה את המהלכים בערך מאז שאבא בן-לאדן ואמא בת-לאדן הרו את אוסאמה, ועד לשרשרת אירועי הטרור שבאו אחר כך, בבאלי ובמדריד וכו'.

מה הנזק אתם שואלים?                         
או!
ובכן. אני עובדת במגדל די גבוה בעיר די מרכזית.  ממש "יזראל טרייד סנטר".
התת מודע שלי מוצף כרגע בתסריטי זוועה, תסמיני חרדה, תוכניות מילוט ואם כבר אלול, אז גם בשאלות קיומיות על החטא ועונשו, ולמה זה הגיע להם, ולמה הרוע מנצח ועוד כל מיני מחשבות שעושות כאוס בראש ואין מי שילטף וירגיע.

אה, בעצם.... יש לנו עצים בגינה מול הבית ;)



צוקי ואני


אוקיי.
אנשים שאין להם פייסבוק -
הם באמת קיימים?


מישהו יכול להוכיח את זה?


בעידן הזה, מי שבוחר לשמור על אנונימיות, בעיני הוא:
א- חשוד. חשוד מאוד. מה יש לך להסתיר?!
ב- מתנשא. ומיזנטרופיות מעולם לא היתה תכונה חביבה, רבותיי.


יוצאים מן הכלל הם צמחונים פדופילים  שהואשמו בהטרדת עלי בייבי ("היי עלה, רוצה סוכר....?"),  חובבי כבשים בשלות (נטולות מרינדה), מלטפים כרוניים של אבטיחים ושל ישבנים דמויי אבטיחים וכמובן דוסי-על שמכבדים פסקי הלכה. לו אני הם, ייתכן והייתי גם מחליטה לשמור על עמימות.


אודה, אי שם ב-2007 גם אני סברתי שאין שום סיבה שהפרצוף שלי יהיה ברשת. חברה שכנעה אותי להירשם, בתואנה שמדובר בכיף חיים: אפשר להקים אקווריום וירטואלי! 


מהון להון לא צברתי הון אבל צברתי חברים, והיום הפייסבוק משמש ככלי ראשון במעלה לשיתוף באירועים ושמחות ושלא נדע, שיתפתי גם בדברים גרועים ואיומים ביותר.
כי נחשו מה?


אני לא מיוחדת. אני לא מצטיינת בשום דבר באופן מיוחד, ומי שאומר לי היום שאני מיוחדת, בדרך כלל מתכוון ל"מה? באמת למדת בבית ספר רגיל? הם לא עלו על כל הפרעות האישיות שלך כבר כשהיית קטנה?". 


אני לא מיוחדת ולכן אין שום סיבה שאתנשא מעל מישהו.


אבל כשמישהו מסרב להיות חלק מהמשחק החברתי, כשמישהו רק מקבל מידע ולא נותן מידע - זה מיזנטרופי. זה מתנשא. זה להגיד "לא אהיה אחד מכם". למה?????????? במה כבודו נשגב מאוכלוסיית בני התמותה?! למה כל פעם שיש אירוע, את כבודו צריך להזמין טלפונית, בזמן שלשאר פשוט שולחים הודעה על איוונט?!


ולגבי הטענה על גזילת הזמן - אויש נו. זה שוב אותו חרא מתנשא: האם כבודו כל כך עסוק שאינו מוצא חמש דקות ביממה, בשעותיו הפנויות, לגמיעת מעט רכילות בריאה על חבריו? ואם כבודו מהזן המתמכר, טוב יעשה אם יטפל בנושא כמו בשאר התמכרויותיו. מי שבגילנו לא יודע לשלוט בעצמו... זו בעיה שמעבר לפייסבוק.


אני גם מתעבת אנשים שיש להם "פייסבוק הכרויות". בחורים שיש להם 48 חברים, מתוכם 39 זה בנות עם פרצופים יפים, ויש להם תמונה אחת ייצוגית. זהו. אפס פעילות. בן אדם, לא בא לי להיות חברה שלך בפייסבוק. אתה לא באמת משתף, ואני כן באמת משתפת. לא כיף לי חוסר ההדדיות הזה.


שלא תבינו לא נכון: אני ממש לא מאשרת בחדווה כל לץ וכל לצה. בגלל שבאמת יש אצלי בספר הפרצופים חומרים מסווגים, אנשים נבררים בקפידה, ובדרך כלל מי שאני לא מכירה אישית ואינו עוז זהבי - לא יקבל כרטיס כניסה.
גם לאחר שאושרו, החברים החדשים נמצאים בתקופת מבחן וגורלם נחרץ בתום התקופה. מעטים יישארו. חלק יועפו, חלק ייחסמו, חלק יקבלו מכתב תביעה מעו"ד על הטרדות. 


בעידן שבו מידע אמור לזרום בחופשיות, מי שחושב שזה חכם להמשיך לשמור את כל הביצים שלו בסל, בסוף ייתקע עם ערימת ביצים סרוחות. בקטע הזה אני הכי מרגול: "יאללה יאללה, מה אתה מתעווז עלי????".
הייתי מסכמת ואומרת שמי שאין לו פייסבוק שילך לחפש ת'חברים שלו, הבעיה היא - שפשוט לא יהיה לו איך... 


צוקי שלי מזיע ומתפשט... שווה לצפות עד הסוף!



אין לי ראש (למילים ארוכות, ולא רק)



לא כתבתי הרבה זמן, אני יודעת.

אין לי ראש להרבה דברים הקיץ הזה.

אין לי ראש לדייטים, כי אני שונאת דייטים. אני מרגישה משעממת בדייטים. פעם היה לי כישרון אינסופי לדיבור, עשרה קבין ועוד קב רזרבה היו לי. הייתי מנהלת שיחות של ארבע-חמש שעות לתוך הלילה, כל לילה. במשך שנים. רבאק, הלשון שלי חפרה עד שנהייתה לה צורה של את.

כעת היא כנראה בשבתון כי אני פשוט לא מסוגלת לדבר כל כך הרבה.
אני כן נהנית להקשיב. אני כן אוהבת ששואלים אותי שאלות (מעניינות!), אבל אני פשוט לא נהנית "לראיין". עייפתי.

אין לי ראש גם לפחד מהמוות. בזמן האחרון הוא מנסה להשתלט עלי, הפחד הארור, קורץ לי לקפוץ מעזריאלי ולגמור עם התהיה הזו של "מה יהיה בסוף". זה דבילי, אני יודעת, אבל אף פעם לא ידעתי ליהנות מהדרך. אני רוצה משהו ביד. טבעת. ילד. דירה. שלושתם נראים כל כך רחוקים כרגע, שאני תוהה אם אלוהים באמת חושב שיש לי כל כך הרבה סבלנות. אלוהים, עשית אותי חצי מרוקאית, אתה יודע שיש לי פתיל חצי-קצר.

שאלתי את אחי הקטן אם אני אמות האם הוא היה עצוב. "כן, את משפחה, וזה" אמר לי אחי. שאלתי אותי איך הוא ינציח את זכרי. הוא אמר שהוא יקנה דומיין שנקרא tali was here למשך עשר שנים J נכון שזה חמוד? למרות שאני טענתי שמה רע ב- tali deadarling....

אין לי ראש לחדר כושר. מחקרים מוכיחים שכושר לא מרזה, הוא נותן דברים אחרים אבל הוא לא משפיע כלל על המשקל. וממילא השלמתי עם זה שלא ארזה לעולם.

אין לי ראש לדיאטה. ניסיתי, אפילו התחלתי אותה איתכם, קוראים יקרים. אבל הגוף שלי עיקש. הוא טוב לו ככה, לא זז רבע גרם, לא משנה בכמה קלוריות קיצצתי. ברוך ה' הוא בריא ומתפקד, אז הפסקתי להציק לו. מי שלא בא לו טוב בעין, שילך לחפש. אני מנסה לאמץ אורחות חיים יותר בריאים על פי ספרו של אלן קאר, בלי בשר, חלב, סוכר, מזון מעובד או קפאין (כן, עברתי לנבטים עם לימון J). על המשקל שלי כאמור זה לא משפיע... אבל יש תחושה שפחות זבל נכנס לגוף.

אין לי ראש לאנשים טיפשים (מי שחושב ששאלה כמו "מה הספר האחרון שקראת" היא שאלה שבאה להתנשא מעליו, חייב להיות טיפש, לא?) או קמצנים (בעעע) או ציניים באופן מטופש או קמצנים באופן ציני.

אין לי ראש לאנשים שמגיעים למקומות שהם לא קשורים אליהם רק כי זה חינם, כמו למשל הורים עם שלושה ילדים+סבתות בנות 70+חנונים לבנבנים שהשתזפו רק מממסכי מחשב בעשור האחרון, שמחליטים שהערב הם מגיעים להופעת רוק! רק ברעננה.

מי מביא ילדים בני שלוש וארבע להופעה של "איפה הילד"?! הילד צריך להיות במיטה בשעות כאלו, ולא לשמוע טקסטים כמו "תני לי לישון לך בתוך התחתונים"! זה לא בדיוק שיר הערש הכי מתוק שאני יכולה לחשוב עליו, בהנחה ואתה מתחת לגיל 14 (או שזה כבר 12 היום, הם מתפתחים מהר בדור הזה...).

אגב, מחקרים מוכיחים שלחמי רודנר יש את הלוע העצום במדינה, וייתכן גם שני בעולם, מיד אחרי סטיבן טיילר מלהקת אירוסמית. אחד המחקרים אף בדק ומצא שהוא מסוגל לבלוע תינוק-שימפנז בשלמותו!
מדובר באחד המחזות היותר מפחידים, לראות אותו צורח טקסטים במלוא לוע כשהתאורן מאיר אותו באור ירוק. ועוד יש להם שיר שנקרא "השדים הירוקים"... חמי, אתה מפחד משדים ירוקים? יש מצב שהם מפחדים ממך... J אבל חמוד החמי הזה, נותן הופעה בכל הכוח.

אין לי ראש לצביעות. אבל זה כבר נושא לפוסט בפני עצמו. על קצה המזלג אני מוכנה לשתף אתכם בינתיים בתובנה ראשונית: תודו שיותר מפעם אחת בניתם רגש כדי להצדיק משהו אסור: אהבה בשביל מגע, שנאה כדי להזיק ולפגוע, פחד כדי לא להתמודד ולא להיכשל. אני משתדלת לא להיות צבועה, ולכן מפעילה רגש ברמות נמוכות מאוד. השנאה שלי לא תהומית, האהבה שלי תמיד מפוכחת.

אין לי ראש לצדק חברתי. המחאה הכי צודקת שיש ובסוף הכל יתפקשש בגלל פוליטיקה, והמחירים פה ימשיכו להשתולל, והשיר של כנסיית השכל הופך להיות רלוונטי מתמיד: "איך זה מרגיש, אין עתיד באופק, אין מקום שיש סיבה טובה להיות בו". יש מחאה חברתית בהרבה שירים שלהם, אגב. זה נחמד.

אין לי ראש לרוע לב. לאויבים המנוולים רוצחי הילדים שמקיפים אותנו. שלא משחררים את החייל השבוי גלעד שליט. זה מכניס לי חרדות קיומיות רק לחשוב על זה.

אין לי ראש לקום מוקדם בבוקר. אני אישה של לילה. הפוסט הזה נכתב בשלוש לפנות בוקר. מחר לא יהיה לי כוח לקום.

אין לי ראש לחפש דירה. אני רוצה להשתדרג מהמרתף אבל כל מה שראיתי עד עכשיו היו דירות במצב מזעזע (דירות שלא ראו יד של שיפוצניק מזה 30 , 40 שנה) במחירים מופקעים שרק עולים ועולים. לכו תז#%$$#%$^, משכירי בתים. הנכס שלכם זה לא וינטג', שעם כל שנה ערכו רק עולה ועולה! דפקטים.

אין לי ראש לקנא. לקנא זה איכסה. אף פעם לא קינאתי לבני זוג שלי ולא אהבתי שמקנאים לי. או בי. הו קינאה ירקרקת!

אין לי ראש לאנשים שנפגעים ממני. אל תהיו טיפשים, אף פעם אין לי כוונות זדון הרי, ואם מישהו בוחר להיפגע ממני הוא עושה את זה לגמרי על חשבון העצבים הרופפים שלו והרגישות הרבה מדי שלו. תתחספסו, זו לא מסיבת התה של עליזה פה... "לתה היה טעם מוזר, הוא עשה לי דברים בראש, ושפן ממושקף נגע לי ביד, אמר שאין ממה לחשוש....". אני אישית מאוד משתדלת ונראה לי שדי מצליחה לא להתחשבן ולהתקטנן עם חברים בכלל ועם משפחה בפרט. כי הקטנוניות אין לה קץ.

אין לי ראש לחודש אלול. אין לי ראש לייסורי מצפון, וכמו בדיאטה, הגוף שלי, שמסרב להוריד במשקל, מסרב גם להפחית חטאים. כל שנה אני שוברת שיאים ועוברת גבולות של דברים שאמרתי לעצמי "היה לא תהיה".

אין לי ראש לראש השנה. עוד חג שלפני שנה כבר חשבתי שבשנה הבאה אחגוג בבית שלי עם בעלי. נחשו מה? השנה הבאה פה עוד 3 שבועות. הכי תכלה שנה, הכי תחל וברכותיה.

אין לי ראש לקלף רימון... J אני ממש אוהבת רימונים! אבל תמיד לפחלץ אותם זו כזו מלאכה מפרכת.

יאללה מתוקים, אני והראש שאין לי נלך לישון עכשיו. לא יזיק לי מעט עידוד מכם, למרות שרובכם מדוכאים אפילו יותר ממני... אבל אני טוענת שביחדנס זה כוח.

"חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלֹהֵינוּ וַיהוָה יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו." (שמואל ב'/י'/י"ב)
                                                                                      
                                                            




powered by Blogger | WordPress by Newwpthemes | Converted by BloggerTheme