טראומה, פוסט, חתונה


שלום לכם קוראי היקרים! שלום לצבא הקטן אך הנאמן שלי! רב-חתן דרלינג, אתה רשאי לשבת.

ודאי חיכיתם טרוטי עיניים ומוטי מחוש לפוסט הפוסט-חתונה, והנה זה בא, ממש כמו בשיר של אריק סיני!

תחילה נפקח את עיני קוראינו אל אמיתות כואבות ובהמשך נגיע למסקנות כואבות לא פחות.
ובכן, לאמת תחילה:

כלות זה עם שקרן וצבוע.

רוצים הוכחה?

כנסו לכל פורום של כלות, ותגלו שם כמויות של צבע שאפילו השיער של נינט לא זוכר כאלה.
המילים "מדהימה, מקסימה, מהממת" זוכות שם לאינפלציה שלא נראתה מאז שנות השמונים, ומודבקות לכל שמלה טראשית מגעילה נוטפת מבדים זולים/איפור לבנוני/עוד זוג נעליים משמימות ישבנים. די להגיד אחת לשניה שקרים, בנות. עדיף שתשתקו מאשר שתחמיאו סתם. זה מה שאני עושה.

אבל השקר הכי גדול שייך לפוסטי האפטר-חתונה.
איכשהו, כל האולמות בארץ זוכים לתשבוחות-על ("אין אין לא מפסיקים לדבר על האירוע שלנו שהיה בחמציצי-בר-בטבע, היה מווווווושלם!"), וכל הספקים – הם כנראה הכי טובים ביקום. "אין על הצלם שלנו מנשה בן האגגי, צלם סוף! שימח אותנו לאורך כל היום באמצעות זיקוקי דינור, קנה לנו טרופית ענבים (סוף!!!), הרגיע אותנו באמצעות היפנוט, ויצאו תמונות מעלפות!". יאללה יאללה על מי אתן עובדות.
אין מצב שבתקציב מוגבל (קרי: כל תקציב למעט זה של הרוסיה ממעושרות, נו איך קוראים לה, זאת שנשואה לאוליגרך) תקבלי את מיטב הספקים. בטח, הספר שלך מושיקו בר-חיים מקריית ביאליק היה הכי מושלם. כן, ראיתי בצילומים, איך התסרוקת שלך נראית כמו השיער הרגיל שלך אחרי חפיפה. על מי את עובדת, כלת פורומים שקרנית?!
יאללה יאללה, פשוט לא בא לכן לבאס את עצמכן, אז אתן ממציאות. אבל אני כאן כדי לחשוף את האמת! אירועים זה דבר מבאס, וספקים זה דבר מבאס, ותפסיקו לטעון שהאירוע שלכן היה מוווושלם, פרות כזבניות. אירוע מושלם עולה 8 מיליון דולר, סבבה? תשאלו את הרוסיה ההיא! אין אירוע מושלם. מישהו תמיד יפשל. כי הציפיות מהאירוע כל כך גבוהות, ההכנות לקראתו כה מדוקדקות, והיום עצמו כה קצר, השמש כה חמה, והמאפרת כה איטית. משהו תמיד ישתבש. אז למה לשקר, בנות, למה לשקר?!

אני מודה: לא הייתי מרוצה משום ספק שלי! למעט מהאולם, שדווקא לא ציפיתי ממנו לגדולות והיה מעל לציפיות, ואולי קצת מהמגנטים. כל השאר – רב, תקליטן, צלמים, תופרת, מאפרת - כולם איכזבו.
אותי בלבד כמובן. 

האורחים, למרבה המזל, אינם חשים בכל הפאשלות שעושים הספקים שלך, בדרך כלל, אלא אם כן זה הטבח – אם הוא חרך את כל הפרגיות והחליט לפלפל כל דג לדרגת בכי, הרי שהאורחים יחושו באסון.

אבל זה שהרב שכח להזכיר משהו שציינו בפניו שחשוב לנו, זה שהתקליטן שכח לשים את שיר הסיום שקבענו, זה שהתמונות נעדרות מעוף או השראה, זה שהבלונים שקישטו את האוטו התפיידו עוד לפני שהחתן הספיק להגיע לכלה, זה שהתפר בשמלה נפרם – לזה רק אני שמתי לב, וקצת החתן. וטוב שכך. אז לא, אני לא חושבת שאני מיוחדת, אני חושבת שפשוט כל השאר שקרניות.
והנה זה מוביל אותנו ישר לחלק המסקנות שעליכם להפנים בבואכם להינשא. כל המסקנות נכתבו בדם אבל בעיקר בהרפס, אחד ענק ומפואר שקרה חודש אחרי האירוסין ושבזכותו אני נראית עד היום כמו קיטלר.
קבלו בחגיגיות (+זיקוקים+הפרחת עשן+מכונת בועות סבון+קונפטי) את
המסקנות:


1- אל תעשו אירוע. באמת. אל.
למה?
כי זה לא כיף לתכנן את זה, זה לא כיף להילחץ מזה, זה לא כיף להפסיד הרבה כסף בגלל זה, והרבה ימי חופשה מהעבודה (אפשר ירח דבש מפנק במקום), זה לא כיף להתאכזב מהחברים שלך ואפילו מהמשפחה (ואני בהחלט מצפה מדודות רווקות קשישות להביא צ'ק בסדר גודל של ירושה נאה! כי אם לא לאחיינים אז למי את שומרת את כל זה?!). וכמובן יש גם אנשים שהפסידו את מערכת היחסים עם המשפחה שלהם ו/או/גם את הזוגיות שלהם בדרך החתחתים האיומה וחסרת הטעם הקרויה גם בטעות "הכנות לחתונה". (למרות שאני אומרת שזה ניסיון שזוגיות שעמדה בו, אזי יש בה משהו, בזוגיות הזו. יש בה מעט כוח שרידות למול איתני החיים).
בדיעבד, מסתבר שלאף אחד מההורים לא היה חסר אם לא היינו עושים אירוע. הם לא מהסוג המתלהב מדברים שכאלה. ולחברים תמיד אפשר לסגור ערב מסיבה בעלויות צנועות של השכרת מקום ותקליטן וקצת כיבוד. אז למה שיגענו את עצמנו בכל הכאב ראש הזה? למי זה עשה טוב? מסתבר שלאף אחד, במיוחד.
לכן שבו עם עצמכם ועם המשפחה ותשאלו אותם: תגידו, ואם לא נעשה אירוע...? מה יקרה...? (אני אגיד לכם מה יקרה: תהיו מאושרים יותר, בריאים נפשית יותר, ותחסכו כמה גרושים).
2- אם כבר החלטתם לעשות את הטעות הזו, אז תעשו אותה בחורף.
למה?
כי חתונות קיץ זה דבר איום! ואני אפילו לא אכנס פה לעניין הברחשים המזמזמים והעוקצים בגני אירועים (זה במידה והם לא נופחים את נשמתם בכוס היין שלכם).
ראשית והכי חשוב- בחורף, זה עולה לכם פחות. עובדה.
שנית, בחורף, יש לאורחים שלכם פחות חתונות ללכת אליהן, ומכאן שרמת ההתשה שלהם פחותה ורמת הרווחה הכלכלית שלהם עולה. היו לי חברים שהייתי החתונה השלישית או הרביעית שלהם באותו חודש, שלא לדבר על החודשים הבאים... פייר, ריחמתי עליהם. אל תעשו את זה לחברים שלכם. אל תעשו את זה לאף אחד.
בחורף, גם הצלמים מרוצים יותר – צילומי החוץ מחמיאים יותר כשהשמש לא בשיא אונה והעננים דווקא בשיא עונתם, ואפשר כמובן להספיק את השקיעה בניחותא.
בחורף, אפשר ללכת על שמלה עם שרוול ארוך (שזה הכי יפה, תכל'ס, ואני לא אומרת את זה רק מטעמי צניעות) בלי להזיע את עצמך למוות. גם התסרוקת שורדת יותר טוב כשהעורף שלך לא מטפטף ומחריב את התלתלים שעבדו עליהם ארבע שעות, וגם האיפור יגלה עמידות כשלא תעמתי אותו עם 700 אחוזי לחות. שלא לדבר על החתן המסכן שצריך להזיע בחליפת שלושה חלקים בפאקינג אוגוסט.

לסיכום: אין שום יתרון בקיץ. אין אפילו אחד שאני מצאתי. חם, מגעיל, עמוס באירועים ובסכנות סלמונלה ממיונזים וחומוסים, ויקר ללא הצדקה.
3- תצטלמו בלוקיישן שהצלם מכיר. למרות שהצלמים מסכימים לזרום איתכם לכל חור שרק תרצו, ולמרות הרצון להיות מיוחדג'ים, ברגע שהם לא מכירים את המקום, יוצאות להם תמונות לא משהו. בדוק. הם מתחילים להתבחבש עם ההגעה ועם החניה, ולפעמים אין תאורה כמו שהם רצו, והם לא יודעים לנצל את המיקום החדש כמו שצריך כי הם לא מכירים אותו ולא בא להם להתחיל ללמוד את נפלאות חורשת-הירבועים או מבצר-אנטיטטנוס שהחלטתם שיהיה הלוקיישן שלכם, ואז הם עובדים בחוסר חשק ורק מתים להתחפף משם. אבל תנו להם לוקיישן שהם מכירים ותראו אותם פורחים!
 4 - קחו בחשבון שדברים ישתבשו באותו היום. תבואו מראש עם הסבלנות לאיחורים, תקלות, התקלות, החל מנעליים שנשכחו בבית וכלה ברמקול ששבק חיים בדיוק באמצע שירתו של הרב המזמר. טרו סטוריז!
5 - זה עובר מהר. באמת. תמיד אמרו לי את זה אבל לא האמנתי, איך יום סיוט כזה שמתחיל השכם בבוקר ויימשך ברצף של פעילות עד אחרי חצות יעבור מהר? אבל זה נכון. זה טס!
6- יום החתונה אינו כיף. שוב, כל שקרי הכלות למיניהן, אל תאכלו את הבולשיט הזה. לכי תספרי לסבתא, גב' סווטלנה יודקביץ-שרעבי מכפר גנים ג', שפשוט נהנית מכל רגע ושהיית חוזרת על הכל שוב. ממליצה לבעלך לבדוק אם את לא שקרנית פתולוגית כבר בשלב זה, לפני שאת עושה לו ילד שחור וטוענת שהרחם שלך פשוט אפה אותו יתר על המידה.
ההנאה מהיום הזה פשוט לא קיימת. היא כנראה קיימת אצל האורחים, ואצל המשפחה, ואולי באיזשהו אופן אצל ילדים בני עשרים שנישאים וההורים ארגנו בעבורם הכל כך שהם בעצם סוג של אורחים בחתונה של עצמם. אבל ממרומי גילנו וסבלנו, אפס תחושת התעלות.
אני מכינה אתכם נפשית לזה! אל תגידו לא ידעתי! בקטע הזה אנשים מבלשטים אבל אני כאן כדי לומר את האמת!
גם אני וגם החתן עבדנו על אוטומט באותו יום שכאמור רץ ונמוג במהירות. את רק רוצה שדברים יקרו כסידרם, אין לך פנאי או שהות רגשית להתרגש אפילו. שום פרפר לא פירפר כשפסעתי לחופה, שום דימעה לא הוזלה מעיני אל תוך ממחטת קלינקס רכה. היום הזה עבר לי בקהות חושים. כחברת הפקות (שזה בעצם הסטטוס של כל חתנכלה בתקופת האירוסין), אצלנו ביצועים מעל לכל.
יחסית לכמויות הלחץ שקדמו ליום הזה ציפיתי שלא אשן בלילה שלפני כן. אבל ישנתי נהדר. כן, ככה זה כשאין כבר אפשרות לחרטות או שינויים. כשמגיעים לישורת האחרונה, אז הכל כבר אבוד. ההרגשה היא שעכשיו הכל תלוי בחסדי שמיים. יהיה מה שיהיה, היום זה יקרה, one way or another. יקרה עם נעליים לבנות או סגולות, יקרה עם אוכל מגעיל או טעים, יקרה גם עם הדי-ג'יי הטיפש ישים שיר שבפירוש אסרתי עליו לשים. אבל זה יקרה, והיום הטוב באמת הוא:
7 - היום שאחרי. תנו עיניכם ביום שאחרי, רבותי. אני לא חיכיתי כלל ל-16.6, יום נישואיי. אני חיכיתי להגיע בשלום לגדה שמעבר לו – ל-17.6. זה היום שחיכיתי לו! וזה באמת היה יום טוב J
ואיך חיי הנישואים אתם שואלים?
טוב תודה!
על הנישואים בכלליות אני ממליצה, זה רק האירוע שמטריד.
אנחנו ערב ראש השנה תשע"ד וזה הזמן לאחל לכם אנשים יקרים שנה ברוכה, גשומה, טלולה, יעילה, פוריה, מקורית, מלאת חתונות אך דלת אירועים, כי לא כל שמחה צריכה את הגיבוי של אולמי בונבון מאחוריה! אפשר לשמוח גם אחרת.
ואל תשאלו אותי איך, כי אני יצאתי הכי
סחית בקטע הזה, אבל מה אכפת לי להטיף לאחרים... ;)
נ.ב- תודה לכל החברים היפים והעליזים שלי (במובן הסטרייטי של המילה עליזים!) שבאמת עשו לי את כל הכיף של החתונה. מי ייתן ונישאר חברים גם כשאעבור לאיזו עיר סחית כזו או אחרת!
כי החתונה היא פורים אחד גדול!

ממתקים זה לרווקים!



אזהרה:

פוסט זה מלא בשינאה, שיטנה, ובקללות. לא לבעלי נפש יפה וחובבי גבינה רכה.

אז בואו נתחיל בוידוי:

אני שונאת להיות בזוּג. זה כ"כ צ'יזי. למה?

כי זה לבנבן וזה נמרח ומלכלך את האישיות האקצנטרית האקסרה-ווגנטית שבמשך עשרות שנות רווקוּת
השתדלתי לטפח, בין השאר, בבלוג הזה.


זה שם אותך במקום הנורמלי הזה, הבריא, השפוי, ההולך-בתלם.

ומי רוצה תלם, מי?! תנו לי שדות פורחים באדום-דם-בתולות! תנו לי כבישים דוהרים בשחור-שמלות-קטנות! תנו לי צהובונים מוצהבים בצהבהבים מאוזניהם של נערים מוכי חצ'קונים! תנו לי רעל אלכוהולי אפטר-שוק בירוק-פלמוליב! אבל עזבו אותי מזוגיות, זוגיות זה לחלשים!

בואו נמשיך בוידוי 2:


אני שונאת להיות זוג מאורס. זה צ'יזי בריבוע! זה כבר ממש פלטת גבינות. יש שם דברים דביקים, מלוחים, מצחינים, וכן, יש גם עיזים. ואם הזוגיות ממש מגעילה אז היא כמו גבינה מותכת, שזו הכלאה בין מסטיק לגבינה. אגב – שיהיה ברור - כל הזוגות מגעילים. כולם גבינות! הממתקים בעולם הזה שייכים לרווקים.

אז כן, מסתבר שאני חלשת אופי. מהולכי התלמים. אני זוג מאורס כבר... ארבעה חודשים, תודה ששאלתם.

הוא לא שום דבר מרשימת הדרישות שהיו לי: לא קטין (ואף קשיש!), לא קצין (אפילו לא עשה קצת קבע!), לא לובש שמלות נשים להנאתו (וגם לא גרביונים. מקסימום גטקעס), אפילו לא מתאפר (אם כי הוא משתמש בקרם לחות כשצריך, וגם זו התחלה).

אבל היי, הוא הסכים להתחתן איתי. מה זה הסכים? רצה. מעצמו. באמת! לגמרי לבד, בלי כל הסיפור השגרתי הזה של אקדח לרקה או "אופס איים פרגננט" (בטלנובלות זה תמיד עובד! גברים דרום אמריקאיים לא יודעים להגיד "לא" לנשים בהריון, ולא משנה ממי).

אני חושבת שהשלב שבו היכתה בי ההכרה שאנחנו זוג מגעיל כמו כולם היתה בחנות הטבעות שהלכנו אליה, שהיא הכי גדולה בארץ, שנמצאת בבורסה. אם תחשבו על זה אז זה שילוב ממש נוח אם אתה רוצה להתחתן עם חשפנית בספונטניות, ובינינו – מי לא רוצה?

בחנות היו עשרות (!) זוגות שבחשו וביחששו בתוך מגשים עמוסי זהב צהוב/לבן/אדום, רובם ככולם מכוערים (הזוגות, לא הטבעות. הטבעות היו סתם מצ'עממות. וכן, גם אנחנו באנו מכוערים מהעבודה L ).

כל פעם שהרמתי את מבטי ממגשי הטבעות, וזה לא קרה הרבה (בכל זאת, אני בחורה אז כמובן שהתמקדתי בזהב>אמיתי>הלא הוא בעלי לעתיד! >חנופה זולה באמצע הפוסט<), ראיתי את שאר הזוגות הכעורים והמברחשים (יש מן זמזום ברחשי כזה שעובר כששני אנשים מדברים אחד עם השני) ועלתה בי תחושה עזה של בחילה.

הבטתי עליהם, רובם ככולם מיוגעים ומותשים אחרי שיטוט בין מאות הטבעות במקום. הנשים אצבעותיהן כבר צבות ממדידה, הגברים מתים לברוח אבל לא מעזים לדבר ("לא ארגיז את ארוסתי. לא ארגיז את ארוסתי. הו אלוהים שתמצא כבר טבעת ה&#נה הבררנית! שתמצא כבררררר! מוכן לשלם כל סכום רק שנעוף מפה דמנאיט!"). וידעתי, שאני נראית בדיוק כמוהם. מכוערת, בררנית, גבינתית, מציקה לאדם אחר רק בגלל שיש לו כרומוזום Y, והוא, ה' ישמרהו ויצילהו, יש לו סבלנות של ברזל. הוא נושא עימו את צער השתיקה, אותו צער שכל גבר בזוג נושא עימו, מאז ימי האדם הראשון.

אודה על האמת, איני מבינה מדוע גברים מתחתנים. כלומר, אני שונאת אותם על זה שהם לא רוצים להתחתן, נבלות שכמותם, בני זנונים, אפסים מהלכים , אבל בו בזמן – מבינה אותם. מה רע לו לגבר הבודד? אין מחוייבות, אין כאבי ראש, אין בעיות כלכליות, אין צורך לפרנס איזו מפלצת חובבת נעליים, יש סקס (עצמוני, זוגי וגם בתצורות נוספות) שאפילו הוא לא חייב לכלול תשלום או מחוייבות.

אז למה הם בכל זאת מתחתנים?

אני מניחה שהתשובה היא ילדים. רק כשגבר מגיע לגיל מלחיץ לגבי דידו – כלומר זה לגמרי אינדיבידואלי – יש שנלחצים בגיל 21 ויש ב-30 ויש כאלו שגם 45 לא מלחיץ להם את הסיסטם, אז הוא פתאום רוצה להתחתן. איני יודעת מה גורם לגברים לחשוק בילדים, שהם כמובן המסרס מספר אחת של חייך הטובים כפי שהכרת אותם עד שנולדו לך ילדים, אבל פאקט אוף לייף איז שגברים בכל זאת רוצים ילדים.

נו שוין, אז שלי החליט רגע לפני 40 שזה הזמן ועשה מעשה שממנו לא תהיה לו דרך חזרה (כלומר, תהיה לו, אבל אז הוא יצטרך לשלם המון כסף לכל הספקים שכבר סגרנו איתם על הביטולים וזה, והוא תימני, אז בתכל'ס אין לו דרך חזרה), ואף על פי שחשדתי בו מההתחלה שלא אותי הוא רוצה אלא את רחמי הצעיר (תנו לי לעוף על עצמי קצת, קוראים מנוולים!) עדיין אמרתי לו כן כשהוא הציע.

לא אחזיק אתכם במתח, קוראי הרכלנים - זה היה בחדר שלי במרתף, הייתי עם פיג'מה, לא היה שום אלמנט של הפתעה כי כמו כל אישה חשתי כבר קודם בחושי החדים שזה עומד לקרות (מה גם ששבועיים לפני כן הלכתי איתו לבחור טבעת אירוסין). נרשמה בכל זאת התרגשות קלה, מרפרפת, שלא הפריעה לי בכלל לישון ממש טוב אחר כך.

אז זהו, ככה מצאתי את עצמי מתחילה במירוץ הסיוטי אחר החתונה הלא-מושלמת.

כי חתונה מושלמת זה באביב, על הים בתל-אביב, עם חופה מעוטרת בצדפים, בשקיעה, כשהאורחים כולם אנשים יפים צעירים ומחוייכים שמפרגנים לך מכל הלב, ויאיר לפיד מקדש אותך כאילו היית נפתלי בנט בכבודו ובעצמו,שוזר מילות שירה בינות למילים הקדושות, ואת לובשת משהו שקוף-אטום משיפון שמתבדר ברוח ולא נצמד בכלל והשיער שלך מתולתל וקופצני ורטוב כי רק לפני חצי שעה יצאת מהאמבטיה ולא עברת דרך שום מספרת ז'וז'ו בדרך, ואת בלי מייק אפ, מקסימום טיפה ליפסטיק, ועם כפכפים. ובלי עקבים. ויש מוזיקה קלאסית ברקע.

עד כאן המושלמת.

אבל!

בארצנו החמה והמיוזעת מי יכול לעשות את זה. מי יכול להגשים את חזון החתונה המושלמת בלי לנתק סופית את כל הקשרים עם משפחתו ולקבל בעיטה מהירושה.

החתונה, לצערנו, נראית לרוב כך:
אנשים (חלקם אפילו מבוגרים! ולא יפים בכלל :/ ) שבכלל לא באים כדי לשמוח ולשמח אלא רק מחכים לליטרת הבשר שלהם שאמורה להצדיק את סכום ההמחאה. הדיג'יי מוסיף "קיקים" לכל שיר ובכך הופך את הפלייליסט לטרטור מתמשך של בום-בום טראח-טראח. החתן משתכר כי הוא שמע שערק משכך כאבים בלב ובגוף, ומעביר את חתונתו תוך ערפול חושים וחיוכים דביליים. נשים שהחליטו שזה הזמן לא להתבייש במה שחנן אותן הטבע מוציאות לאוורור את רוב התכולה. רב עלום שם שמזמזם משהו ומביך את הכלה הלא בתולתא ולא שפירתא שלבושתא במחשופא מטורפתא. ומעל לכל: האמריקן סרוויס! (משהו שכל מי שהתחתן יודע מה הוא וכל מי שלא – עוד ידע!). כי אין כמו אמריקן סרוויס, חייבים אמריקן סרוויס.

בקיצור, לא שהחתונה שלי תכלול את כל האלמנטים האלו, יען כי לכל הפחות למחשוף דשן מהכלה לא תזכו פה, אבל ודאי וודאי שחלק מהאלמנטים יהיו גם יהיו.

נשמע מריר ומעורער עד כאן, נכון?

אך מה לי כי אלין  – מדובר על תקופה קסומה ונפלאה בחיים, מלאת התרגשות, חידושים, אור ואהבה, שראוי לנצל עד תום!

.

.

.

.

טוב, הפיסקה האחרונה היתה שקר. אחת התקופות הקשות בחיי (והיו כמה, מיינד יו) היא האירוסין, או בשמם המלא שלא מספרים לכם עליו: האירוסיוטין.

את החודש הראשון מאז ההצעה העברנו בלבקר בעשרות אולמות (ולעוד עשרות הרמנו טלפון רק כדי לגלות שהם מתאימים ל-200 איש במקסימום או עולים 2,000 ₪ למנה), רשימה חלקית:
אולמי השושן השחור/ גני האירוס המרקד/חירבת טופ קומראן/ היכלי הצבעוני המענג/ ארמונות הצועני המדגדג/נאות אבירי הגבעה/עדן על הנחל/ עדן על הנהר/ עדן על הביצה/ עדן על מקווה מים מסדר גודל בינוני כלשהו/ אחוזה על הים התיכון/ אחוזת בכפר/ אחוזה על ההר/ אחוזה במדבר/ אחוזת אחותכם הצולעת/ הלגונה הורודה/ סגול על הקרח/דה רויאל מאנקי/ קינג השרון/ גולדן רטריבר קראון/ כתר האמברגו/ אורוות הברון מינכהאוזן/הדיר של סבא/ המרכבה של סבתא/ מרוקו הקסומה/ התחלות מתוקות/סופים באושים – כאמור, רשימה חלקית.

הספקנו גם לריב קצת עם המשפחה, הרבה אחד עם השניה, ואני אישית רבתי אפילו עם הברביות שלי.

ואפילו שעברו ארבעה חודשים, עוד נשארו לנו בערך 7,584 עניינים לא סגורים: מגנטים או תא צילום שקוף? בר אלכוהול או בר מתוקים או שניהם או אף אחד מהם? זמרת בחופה, זמר בחופה, צמד בחופה, מקהלת ילדים בחופה, מקהלת קשישים בחופה, סימפונט רעננה או שפשוט ניתן לרב התימני לסלסל בגרונו הניחר? הזמנה שנפתחת או שלא נפתחת?

וזה עוד לפני ההתלבטות לגבי השמלות (אחת/שתיים/שלוש/ארבע/קצרה/ארוכה/קרסולית/לבנה/פנינה/שנהב/צהוב אפרוח/צהוב במבה/צהוב זרחני/מתפרקת/שלמה/רפויה/צמודה/עושה לי תחת/עושה לי בטן/עושה לי כאב בטן)

והנעליים (אין לי כוח לפרט. תדמיינו לבד).
בקיצור, נשארו עוד חודשיים בערך עד היום הגדול והמסקנות הן:

1- אני שונאת את החתונה שלי. אוהבת את החתן, אבל שונאת את כל השאר (חוץ מחלק, ואני מדגישה –חלק מהמוזמנים, שאני אוהבת).

2- אל תתחתנו

3- אם אתם כבר מתחתנים, אז אל תעשו אירוע

4- אם אתם כבר עושים אירוע, אז.... אכלתם אותה. זה סיוט!

האנשים היחידים שיגידו לכם שנהנו מהשלב הזה זה ילדים בני 20 שההורים עשו בשבילם את כל העבודה וכמובן שילמו על הכל. הם, באשכרה נהנים מהשלב הזה.

אז יאללה, אני ממשיכה להפליג לי על המרמרה בלי התנצלויות, ונתראה ביום שאחרי בירח הדבש בפריז (או בטבריה, כוסאומו, באמת שכבר לא אכפת לי).

 

 

אורחים לקיץ


כולכם ודאי זוכרים את שירה הנפלא של נעמי שמר, "אורחים לקיץ" או בשמו העממי המוכר- "אצלנו בחצר".

אז עכשיו קיץ, וחם, ובקיץ כשחם דברים מוזרים קורים. כל הסטיות יוצאות מהארון. אני את שלי הוצאתי בפוסט הקודם, כזכור, וכעת הגיע הזמן לאוורר את שאר הסטיות!

נעמי ודאי מתהפכת בקיברה... אבל אתם אל תתהפכו! קבלו בבקשה את:

אורחים לקיץ/ הגירסה למבוגרים בלבד


אצלנו בחצר
בצל עצי הזית
באים בדרך כלל
המון אורחים לקיץ
לכל אחד מהם
סטיה משלו
ודרך משלו
להגשים חלום:

אהוד מיהוד – סדיסט ידוע,
יש לו שפחה עם קולר בצוואר
ומחסום פה כדי שלא תקשקש לו
כשהוא צופה ב
"מלך בבר"

אפרים מירושלים -  כפות רגליים
הוא לא נגעל מליקוק בהונות
והבנות עושות פדיקור
כשהוא בא לביקור

יש שחושקת בנערים
יש המפנטז על סקס עם פוני
סוטי כל העולם
הם כמוך וכמוני
אז בואו ונפתח
את השער הירוק
ונביא עוד קצת סטיות
והפעם מרחוק:
בן מאיטליה אומר בונג'ורנו
ומיד לובש גרביון תחרה
קאן מיפן מכור לפורנו
יד ימינו כבר גמורה

ג'וניה מקניה אוהבת ג'מבו
את אגוז הקוקוס לעצמה היא תחמוד  
גם צ'ין מסין אוהב שנותנים בו
כושים גדולים עד מאוד

ז'יל מברזיל חובב קשישות הוא
קוקו ממרוקו מחבב ת'ישבן
ובעיני אנדריי - אישה שעירה
היא היפה מכולן!

אצלנו בחצר
הפארפיליה כאן פורחת
סוטי כל העולם
לא טומנים יד בצלחת
אצלנו בחצר
סוטי העולם כולו
רוקדים במעגל
ואומרים שלום!

השיר המקורי, כמובן, למי שחשקה נפשו להיזכר במנגינה

powered by Blogger | WordPress by Newwpthemes | Converted by BloggerTheme