חיי האהבה של טלי דרלינג / טייק 5

אז כמו שאתם ודאי זוכרים, חטפתי אי-אילו כאפות לפנים מבחורינו המצויינים. זה שמנמן, ההוא עצבן, והשלישי קמצן.
אבל בהיותי אדם אופטימי, אינני אומרת נואש. אני ממשיכה לתחזק את הכרטיסים שלי, והללו מביאים לפתחי עוד תוצרת מובחרת ממיטב בחורינו!
להלן מבחר פנינים:
פנינה א'- זאב בלול הפרגיות

זאב, פנה אלי באחד מן האתרים וכתב לי שהוא בדרך כלל לא יוצא עם בחורות בגילי אבל נראה לו שאולי אני שווה את ההתפשרות. כמובן שהוחמאתי עמוקות אבל בכל זאת, לא רציתי שיתפשר בשלב כה מוקדם של חייו (רק בן 34) ואיחלתי לו בחורה כלבבו, אולפניסטית כדבעי. אולפניסטית, יודע כל זכר דתי מצוי, הינו השם הניתן לתלמידה באולפנא (=תיכון דתי לבנות בלבד). הנ"ל כנראה אינו בקי בז'רגון המגזר על אף שהוא רשום באתר דתי, והוא ענה לי בזו הלשון, טקסט שהוא לא פחות מפרוזה-לירית, רבותי. (זהו ציטוט כמובן, והשגיאות במקור):
"לא הבנתי מה זה אולפנסטית?
הכוונה צעירות??

כמובן כל אחד היה רוצה להתחתן עם בת 17 אבל הוא צריך להיות לפחות בגיל שלה או בהפרש סביר.

עם השנים למרבה הצער מתפשרים על מה שיש ועל גיל מתקדם מאד.

מרוב כל ההיצע הגדול בצד הגברי, אבדו הבנות את תכולתן הנפשית וכך הן מתפזרות למספר רב של בנים ללא היכולת להתמסד ולהתמסר לגבר אחד.

תאבות גדולות משאירות רק רעב גדול."
ובכן, את זה שזאבים הם רעבים יודעת כל כיפה אדומה, ואני מסכימה איתך זאבון, שבשר צעיר תמיד עדיף על בשר בגיל מתקדם מאוד (מאוד מאוד). אומרים שהוא מתקשה ואף מבאיש.
אני רק מקווה שאני עדיין לא איבדתי את תכולתי הנפשית (בהנחה שהיתה לי אחת כזו אי שם בגיל 17, הגיל המועדף על גברים בני 34 מסתבר...).
זאביק, חברים, לא המשיך איתנו לשלב האודישן הטלפוני. הוא נפל בשלב האודישן הוירטואלי.
מצטערת זאבון!
אבל אני בחורה טובה ומוקירת תודה, לכן על הפרוזה הלירית הנאה שכתבת לי אגמול לך בשיר שלם שחיברתי במיוחד עבורך! קבלו את:

פזמון לזאבון/טלי דרלינג
זאביק זאביק זאבון
הוא זכר מאוד נבון
רוצה ילדה מהתיכון
שמע שזה טוב לפריון
אץ לו רץ הזאבון
שטוף תאווה אל התיכון
קליל נמרץ ומלא באון
ובידו הפיתיון -
תכולה נפשית והיגיון
שכן ידוע ומפורסם
שתאבה הוא שם של סם
שיוצר את הרעב
של בחורה לכל זנב
ומרוב זנבות הן לא רואות
מי שווה יותר ומי פחות
מפחדות להתמסד
עם הזאב הפנימי להתמודד
אך מה זאת ארע...? מה פה קרה...?
שוד ושבר, האולפנא סגורה...!
נשבר לב הזאב לרסיסים L
כך ברחובות פוסע הוא
ומתפשר
על בנות שלושים...
******************************************************************************************
אז בהצלחה רבה לזאב חובב הפרגיות, ואתם תתאפקו קצת כי בקרוב מאוד תעלה עוד פנינה!

מנוחה נכונה

ערב יום הזיכרון.
אני בכיכר רבין, מתייפחת כמו שרק אחיינית שכולה, שאיבדה השנה גם שלושה קרובי משפחה, יכולה להתייפח.
הצער והיגון המשוקללים מכל נפטריי מציפים עם כל הקראת שיר של יאיר לפיד, עם כל סרטון של עוד חלל, ועם כל זיוף של קרן פלס.
האירוע משודר בלייב בערוץ 10, ומצלמת הרחף מרחפת מעדנות וקרוב, קרוב מדי, לראשי.
מחשבה חולפת במוחי הקודח: אם המצלמה תיפול עלי ותרוצץ את גולגולתי זה יהיה מוות מבדר למדי, הלא כן? תודו שאם הייתם קוראים בעיתון על ההיא שבטקס יום הזיכרון נפלה עליה מצלמת הרחף, וצה"ל הכיר בה כחללית-צה"ל, הייתם מחייכים. תודו!
אז כן, אני מתכננת לחיות לנצח. אבל אלוהים גרר אותי השנה למבחר בתי עלמין (תארוז לי פעמיים סגולה ואחד חולון, תודה) כך שאני מודעת לזה שיש גם סופים אחרים.
ואת זאת יש לדעת, חברים: אנשים מצחיקים יעדיפו תמיד למות בצורה מצחיקה. ככה, ללכת בסטייל, בדרך שלא תוכלו לשכוח.
אז אל תבכו על קברי, תחסכו את התקציב על רב מייבב (מתנגנת לי בראש גירסת טראנס לא-ל מלא רחמים כבר די הרבה שנים... חבל שאתם לא יכולים לשמוע!), ותביאו את שחר חסון שיעשה לכם שם סטנד-אפ! אפילו שהוא בטח יהיה ממש זקן עד אז, אז שיהיה סיט-דאון, גם טוב.
עכשיו, אני גם בחורה. ובחורות הרי אוהבות לתכנן הכל מראש. את עוד לא כלה, אבל כבר יודעת איזו שמלת-כלולות תהיה לך בחתונה. את עוד לא אמא,  אבל יש לך שמות כבר לכל עשרת ילדייך, כולל לתאומים ( שושן וצחור, שושן הבת וצחור הבן).
אז אני עוד לא מתה, כן? אבל אני יודעת בדיוק איך החלקה שלי צריכה להיראות!
יש במצבות "כרית" ו-"שמיכה", כן? אלו שתי האבנים הענקיות ששמים הקבר. אז אני, אני לא רוצה שמיכה. יום אחד הרי יבוא המשיח ואני אצטרך לקום, ומי יעזור לי להזיז את השיש הזה ששמתם עלי? אההה... לא חשבתם על זה, נכון?!
אבל אני חושבת על הכל מראש. ובתור כרית, אנא, אל תשימו לי שיש מרובע מהוקצע. אני רוצה סלע פראי, טבעי! שלא נגעו בו כמעט בכלל, רק בתהליך ההובלה ככה, איזה סבל צעיר נאה ומיוזע ליטף אותו...
במקום שמיכה, תשתלו בבקשה פרחים וקקטוסים בערוגה שלי, אולי אפילו בונזאים חמודים עם פירות (אני מטורפת על מיניאטורות!). אפשר גם שיח פלפלים חריפים מתוקים, שכן גם אני הייתי פעם רד הוט צ'ילי פפר בועט.
ביניהם פזרו פיות ענוגות ואת הברביות שאהבתי כל חיי. על הכרית תחרטו איזה שיר (עוד לא החלטתי איזה, אבל משהו של רחל תמיד הולך. אפשר גם איזו יצירה עצמאית שלי).
אם יהיה מקום, הוסיפו דברי שנינה, חוכמות-פנינה, אולי אפילו תשימו שם MP745 (זה יתקדם עד אז הרי) עם מנגינה!  
אפשר גם להכין מדף קטן ולשים עליו ספרי שירה, דברי תורה... וכמובן את אוסף הנעליים והבגדים - הוציאו למכירה!
את הכסף תִרמו לצדקה.
בכל יארצייט תעשו חגיגה, עם הרבה פחמימות וקצפת, כמו שאני אוהבת. והרבה מוזיקה. ויש לכם אישור ממני לשמוע מוזיקה גם בשנת האבל, כי מוזיקה זה חיים.
תזכרו, שבגדול אהבתי לחיות. בקטן רציתי לקפוץ מעזריאלי כל שני וחמישי, אבל בגדול אהבתי לחיות. מצידי תעשו "על האש" בגינה הקטנה שתהיה החלקה שלי, בכיף אני אומרת. שימו שם כף ודלי ותנו לילדים לשחק בחולות, מקסימום הם ימצאו עצם... יהיו קטעים!
עד 120 ובריאות איתנה לכל הקוראים החמודים שלי (ולי כמובן חיי נצח ועושר מופלג!)
                                                      
מצ"ב דוגמית חלקה חביבה
מצ"ב שחר חסון (תקליקו חמודים)

רק כלבים אוהבים עצמות

במרץ האחרון שברתי שיא אישי באכילת פג"תים (ר"ת של פג-תוקף, כמובן(:
אכלתי יוגורט שפג תוקפו אי שם בשלהי דצמבר. אמנם רק דצמבר 2010, לא משהו סקסי כמו ט"ז באייר תשכ"ט, אבל תודו שזה לא רע למעדן חלב.
כי זאת יש לדעת, קוראים חביבים: יוגורט הוא חלב מקולקל. בהגדרה. כך נולד היוגורט. הוא אינו יכול להתקלקל מעבר לקלקולו הראשוני. ולכן הפג"ת רק נועד לגרום לכם, הצרכנים שאינם אמיצי לב וקיבה כמוני, למהר לזרוק מוצר תקין (!) ולרכוש אחר, זהה, במיטב כספכם.
אני, עד שאני לא רואה בעיני הבלתי-מזויינת את נבגי העובש מצחקקים בעודם יושבים בבר החביב עליהם (קממ-בר) שיכורים מפניצילין, אני לא מאמינה לשום פג תוקף.
בכלל, הגישה שלי לפג"תים אומרת "כל עוד לא השתנה לזה הריח או הטעם, מועד התפוגה אינו מענייני". ולא, לא שאלתי רופא, אבל מה שלא הורג מחשל וכו'. קִראו לי משוגעת, קראו לי חובבת חיידקים, קראו לי האוחזת בקיבתו של השורד האחרון, קראו לי "יפיופה בואי אלי" ואולי תזכו בנשיקה על השפתיים, אבל גישתי לאוכל היא יהודית ופולנית מאוד. לא זורקים אוכל!
כמובן בהיותי יצור חברתי חיובי, אני לא נוהגת להאכיל את אורחיי בפג"תים, רק את עצמי, כך שאתם עדיין מוזמנים לפקוד את מאורתי מדי פעם ולהתכבד במעט שיש לי להציע לכם.
אז דיברנו על אוכל.
כן, אוכל הוא אחת משלוש הנאות החיים. הוא מדורג במקום השני, אחרי (טפו) חיי מין פעילים (טפו) ולפני שינה (לגבי שינה אני יכולה להעיד ממקור ראשון, לגבי חיי מין - שמועות ששמעתי מיודעי ח"ן, לי אישית אין כאלה).
האמריקנים, אומה שידועה בחיבתה למזון, אף טבעו את המושג foodgasm"", ללמדכם כמה אוכל יכול להביא אדם אל סיפוקו.
מערכת היחסים שלי עם מזון, כמו מערכות היחסים שלי עם הרבה מהדברים האהובים עלי בחיי, היא סאדו-מאזוכיסטית.
כמו כל אישה נורמלית במאה ה-21 אני אוכלת ואז מלקה את עצמי (נפשית, נפשית. תירגעו, חבורת סוטים שכמותכם).
משפטים כמו "כמה אכלתי יא וואראדי", "תעצור את הקארוסון החמישי שמגיע אלי גם אם תצטרך לכרות את ידו של המלצר לשם כך", וכמובן ה-"שיוווו... אני חייבת לרדת" (במשקל!!! הקץ לסטיות!!!) הבלתי נמנע, הם משפטים שגורים בפי כל אישה ובת, בימות החול וגם בשבת.
מן המפורסמות הוא שנשים לעולם אינן מרוצות ממשקלן, יהא זה אשר יהא. האובססיה לרזון כבר מוטמעת עמוק בהלך החשיבה הנשי במאה הנוכחית. התהליך החל בשלהי המאה הקודמת, עת פרחו להם בתי האופנה של מעצבי-העל ההומואים (כמדומני שאין מעצב על שאינו הומו).
ככאלו, הם כמובן לא בדיוק חיבבו נשיות עגולה, מתפרצת ודדנית, וביכרו כמודל יופי - נערים צעירים ונאים. אך כיוון שהם עיצבו בגדי נשים, הם לקחו כדוגמניות נשים שנראו, ובכן, כמו נערים צעירים ונאים: עם מבנה גוף ישר, בלתי מקומר בעליל (ראיתם פעם גבר עם אגן ירכיים אגסי?), רזה וגבוה, עם חזה נערי (אתם גם יכולים לקרוא לזה ציצי קטן).
הרואין שיק? נסו יותר גיי-שיק. אז עכשיו לפחות הבנו מאיפה נובע השיגעון לרזון.
גברים סטרייטים, שעדיין מחוברים לגבריות שלהם, בהחלט יקבלו בברכה גם נשים שאינן עונות על תיאור הנער המתבגר הממוצע (והראיה: כל הדבות שהתחתנו לפני) שכן -  כמו שכתוב בכותרת – רק כלבים אוהבים עצמות.
לצערי ולאכזבתו של מוחי השטוף בחזון השדוף, הוכח מעבר לכל ספק שאני בולמית כושלת.
מה היא בולמית כושלת ילדים?
אחת שמצליחה רק בחלק של הלאכול, בלי החלק של הלהקיא.
ההרגשה שאת כישלון היא כמובן מההרגשות היותר מבאסות שקיימות על מנעד הרגשות. תארו לעצמכם, קוראים יקרים, כמה נורא הדבר להיכשל בסטייה! זה כמו להיות פירומן שלא מסוגל בגלל כשלים בידיים להצית גפרורים...
בעצם, יש לי אי-הפרעת אכילה. כלומר, אין דבר שמפריע לי לאכול. לא שמחה, לא עצב, לא דיכאון, לא אהבה. להפך: כל טריגר נפשי, הוא סיבה לסביח.
אין ספק אם כך, שלאוכל יש מרכיב מהותי בחיי. אני לא אוהבת חו"ל כי אין לי מה לאכול שם בתור דוסית, ובעוד שכולם מלקקים אצבעות בכל מיני מסעדות עם כוכבי מישלן, אני צריכה ללמוד איך אומרים "מים חמים" בצרפתית כדי להכין לעצמי עוד מנה חמה ולא משביעה. מבחינתי מקום שבו איני יכולה להתענג על האוכל הוא מקום שלא עושה לי חשק לבקר בו.
אז זהו, עכשיו אתם יודעים שאני אוהבת לאכול, לא אוהבת להקיא, שיש לי 5-6 קילוגרמים שאני אשמח להוריד אבל בלי להפסיק לאכול וופלות של לואקר או גלידות או תותים עם קצפת, ושהדרך לליבי עוברת דרך מסעדות גורמה.
ומה לגבי דייטים ואוכל...?
אל דאגה, נפנק אתכם גם בפוסט על זה, אם ירצה ה'...

חיי האהבה של טלי דרלינג / טייק 4


שלום חברים!
הגענו לדייט השלישי והאחרון שלנו ממקבץ הדייטים שהחל אי שם בפסח. והפעם:


הדוס-טילים מדריך הטיולים.
       
מלכתחילה, אני דוסית בעצמי. רוצים להדליק אותי? רק תלחשו לי באוזן "כיסוי ראש מלא" ותראו איך אני באורות גבוהים.

אבל בדיעבד, יש נפילות. כמו המסיבה האחרונה בנמל ת"א, שעתיים וחצי של התפרעות חסרת מעצורים על מעקים/מעקות והפעם הראשונה שהתחיל איתי חתיך אחרי 30 שנה (דא עקא, שכיוון שאני מפזזת ללא משקפיים, לא ראיתי את פניו כלל כך שאני ניזונה משמועות של חברים שחזו בפלא התמיר המהלך).

בכל אופן, דוסלילנד עשה עלי דווקא רושם טוב בשיחת הטלפון שלנו. אמרתי לו שאני דוסית בנשמה אבל חלשה בביצועים, הוא אמר לי ש"העיקר השאיפות" ושזה יותר חשוב לו מהכל, הכיוון המשותף.

נו שוין, מלמלתי לעצמי, אולי אלוהים מושיט לי פה יד כמו בציור בריאת האדם של מיכאלאנג'לו, מושך אותי למעלה ואומר לי "שובי בת שובבה", אז מי אני שאתנגד.

אז יצאתי עם דוסלילנד במוצ"ש האחרון. פסענו אל עבר בית הקפה החביב עלי (אותו אחד ששם רותם ממלצר, זוכרים? אבל רותם לא היה שם). חשקה נפשי באיזו סעודת מלווה מלכה, וציינתי זאת בפני דוסלי. השעה היתה כמעט 23:00.

דוסלי אמר שהוא מעדיף שנטייל באיזה פארק, אמרתי לו שאין מצב, פשוט לא באתי עם נעלי הספורט שלי, אבל כיוון שאני גם ככה בשרית עדיין (לשני קוראינו החילונים נסביר שיהודים טובים מחכים שש שעות בין אכילת בשר לאכילת חלב) אין לי בעיה שנמתין על איזה ספסל. פה עוד לא חשדתי.

וכך מצאנו את עצמנו, דוס-טילים ודוסית וואנאבי, כמו שני הומלסים, על ספסל בפינת רחוב בגבעת שמואל.

דוסלי סיפר לי קצת על פרשת השבוע ועל יפי תורתנו הקדושה, ואני התפעמתי מחוכמתו ומגישתו היהודית האקטיביסטית.

כמה מצער יהיה להיווכח בהמשך שאקטיביזם אינו הצד החזק שלו...

ברבע לחצות ככה אמרתי לו שאולי בכל זאת נדוג איזה משהו בבית הקפה. דוסלי אמר "טוב, אני לא אשאיר בן אדם רעב" ואני עניתי לו שאישה היא יותר מבן אדם: היא בן אדם שיכול לייצר בן אדם, כלומר בן אדם פלוס!


המטבח שלהם כבר היה סגור מה שצימצם את התפריט לעוגות ומשקאות.

דוסלילנד כל הזמן אמר "בואי ניקח טייק-אווי". אבל אמרתי לו שרבע שעה-עשרים דקות זה בסדר גמור בשביל לשבת על קפה ועוגה ושאין צורך לחפש מקום ישיבה אחר מבחינתי, גם אם הם לקראת סגירה. תזכרו את זה כי אח"כ תבינו למה הוא לא רצה שנשב... וגם פה עוד לא חשדתי.

בכל אופן, אני הזמנתי קארוסון ומוקה חמה. דוסלי העיף מבט המום בתפריט ומחה ש-"15 שקל על נסקפה זה ממש יקר!!!".

אז הוא הזמין מהמלצר אספרסו, וביקש ליד זה חלב. גם פה עוד לא חשדתי, אם כי הייתי כבר אמורה להתחיל לחשוד.

הרי אספרסו זה לא בדיוק המשקה הטריוויאלי של בני ישיבות, כן?


שאלתי אותו אם הוא בטוח שהוא מחובבי האספרסו, והוא מילמל איזה דבר התחמקות. כשהגיע האספרסו הוא כמעט התפלץ מקוטן הכוס וצווח "על זה שמונה שקלים???".

הבנתי שלא היה לו מושג מהו אספרסו כלל, ושהוא פשוט הזמין את הדבר הכי זול וחד ספרתי שהוא מצא בתפריט... החלב שהוא ביקש? זה היה כדי שיוכל לרקוח מאספרסו+חלב קפה הפוך בשמונה שקלים במקום ב-15 שקלים... וכך גמע לו דוסלילנד קפה הפוך מעשה ידיו להתפאר מכוסית האספרסו הזעירה.

שאלתי את דוסלי על היקף מישרת האבטחה שלו (בעבר היה מאבטח טיולים והיום הוא סתם מאבטח באיזו חברה). "3 משמרות בשבוע", שח לי דוסלי. למה רק 3 משמרות, תהיתי. אינך לומד, אין לך עוד עיסוקים, למה לא להתפרנס בכבוד במישרה מלאה, גם מעבודת אבטחה?

"אני נורא לחוץ עכשיו ממציאת הזיווג, ואני חייב שיהיה לי זמן פנוי לזה. מה יקרה אם היא תרצה להיפגש ותהיה לי משמרת? ואני תמיד נורא עייף אחרי משמרת. אם אני אעבוד חמישה ימים בשבוע אני לא אוכל לצאת, אני חייב להיות פנוי פיזית ונפשית לדייטים. אחרי שאמצא אישה יהיה לי יותר קל להתמסר לעבודה במישרה מלאה".

אחחח, איפה ישנם עוד אנשים שמוכנים להרוויח חצי משכורת רק כדי למצוא כלה כשרה?

טוב, הגיע שלב החשבון.

46 שקלים.

ובכן, מדובר בבן-תורה, הבן-יקיר. לא אסחוט את משכורתו המועטת, שחתי לעצמי ושלפתי את האשראי. הנחתי אותו ליד הפנקס השחור הקטן.

דוסלי אחז באשראי (שלי), פתח את הפנקס השחור הקטן ותחב את האשראי (שלי) לתוכו. גם פה, חברים, עוד לא חשדתי. אני לא חשדניסטית.

מסוקרנת לדעת האם יש לו אשראי משלו המתנתי בציפיה עד שישלוף איזה אמצעי תשלום.









אבל דבר לא נשלף, חברים.
שום דבר.
עוף לא פרח. ציפור לא צייץ. שור לא געה. כרטיס לא נשלף. מטבע לא קירקש. שטר לא התבדר ברוח. 

המלצר ניגש, לקח הפנקס השחור הקטן, גיהץ את כרטיסי, והשיב לי אותו אחר כבוד. כמו אישה אחרי הטרדה מינית, הייתי הלומה. נותרתי בפה פעור ולא ידעתי איך להגיב.


דוסלי אפילו לא מיצמץ, משל יצא עם אמא שלו לקנות המבורגר במק'דונלדס. מה, זה לא ברור שאמא משלמת עבור שנינו?

ככה בדיוק מרגישה הטרדה כלכלית, גבירותיי ורבותיי. כמו הטרדה מינית רק שמישהו, במקום ללטף לך את הישבן, ליטף לך את האשראי. כאמור, תחושת ההלם הובילה לאלם.

מלמלתי בשקט "יש לך אולי כמה שקלים לטיפ? פשוט אני כאן רק עם (ארבעה) כרטיסי אשראי...".

"איני מאמין במתן תשר", פצח הנדיב הידוע במניפסט לוהב. "שישלמו להם משכורת טובה ושלא יבנו על טיפים, הבעלים של בתי הקפה", אמר והניח שני שקלים (!) בפנקס השחור ואני מיהרתי לנוס על נפשי.

יצאנו מן המקום כשהוא ממשיך להתבדח כולו משועשע וזחוח על זה ש"למה אני נותן טיפ לנהג של אגד? נכון שלא? אז מה ההבדל?!", ואני רק חיכיתי שילך מעימי ולא אשוב לראות אותו ואת זקנו האדמוני לעולמי עד.

וכאן כבר התחלתי לחשוד! אז זו הסיבה שדוסלילנד כל הזמן רצה שניקח טייק-אווי! כדי שלא תיחשף בפניי האג'נדה המביכה-חברתית שלו לגבי טיפים!


אגב, דוסלי מעולם לא טרח להודות לי על ששילמתי עבורו. על "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" הוא ידע להרצות לי, אבל הכרת הטוב? יוק. רק כדי לסבר את העין, "תודה" זה משהו אלמנטרי שאני אומרת גם למדוייטים הגרועים ביותר שלי, בסוף דייט נורמלי


אבל עלילות דוסלי ידידנו אינן מסתיימות כאן!

הגענו לצומת דרכים שבה אמרתי לו "אתה צריך לעלות פה על הגשר ואני אמשיך מכאן הביתה, אני גרה ממש קרוב".

אך לפתע הוא נהיה ג'נטלמן ואמר "למה? בואי אני אלווה אותך עד הצומת הבאה". לא, התעקשתי, אין צורך, זה ממש קרוב, באמת.

"אבל השארתי שם את בקבוק המים שלי".

כך שח לי דוסלי.

-          "את ה-מה?"
-      "את בקבוק המים שלי. יש לי דרך ארוכה בחזור, אז השארתי את הבקבוק בין השיחים במקום שנפגשנו בו, לא רציתי להיסחב איתו. אם פספסתי את האוטובוס הפנימי בירושלים אז יש לי איזה 50 דקות הליכה מהתחנה המרכזית עד הבית" (הערת המחברת: ומונית כמובן לא תעלה על הדעת!)
-          "יופי, אז טוב שהבאת בקבוק! ותראה איזה יופי עוד יותר: אף אחד לא נגע לך בו!!! איזה קטעים!!!"

למחרת הוא זרק אותי בסמס J


(ובהתחשב בעובדה שהוא אבו-קמונה אחו-שילינג, תודו שזו השקעה מצידו...!)


לסיכום (סקאלה של 1-10)

מד מראה מראה שעל הקיר: 5
מד עניין: 3
מד רוחב היד: 0000000000
Mad man: (מד הטירוף): 8.5
מד חרמנות: 0

ציון ממוצע מדדים שליליים:  4.25
ציון ממוצע מדדים חיוביים: 2.3


פה חשדתי!


חיי האהבה של טלי דרלינג / טייק 3

משה המתנחל
משה המתנחל, הסטודנט בן ה-30 מאריאל, דווקא התחיל סבבה. אמנם אני לא סובלת סטודנטים (חסרי זמן, חסרי חיים, ובדרך כלל חסרי כסף ורכב) ובטח לא בגילאים מקשישים אבל היי, אסור לי להיות בררנית, והיה נראה משיחת הטלפון המקדימה שבגדול אנחנו משדרים על אותו גל קצף רענן של דתיוּת מסיבתית עליזה.
קבענו להיפגש בעזריאלי, סלע קיומנו. משה מתקשר אלי בערך ב-21:00, על אף שהפצרתי בו שיגיע קודם כי אני מבחינתי מתייבשת פה בערך מ-18:00, אני הרי עובדת פה במגדלי השן המרהיבים ואין טעם שאשוב לדירה.
הוא מדווח לי כי האוטובוס שלו (נסיעה של כשעה כך טען) הרגע נחת במתחם הקדוש, ושהוא נמצא בדוכן סלקום אשר בקומה השניה על מנת לסדר את הנייד, ושאגיע לשם.
הגעתי לקומה השניה, אבל לא סלקום ולא נעליים (שימו לב למוטיב הנעליים, אנחנו עוד נשוב אליו).
סלקום, ילדים, נמצאים בקומה הראשונה אבל משה ידידנו כנראה לא חזק במספרים (הייתי צריכה להבין את זה כשהוא סיפר לי בטלפון שיש לו נכשל בהנדסת המשהו הזה שהוא לומד).
מה שכן יש בקומה השניה, זה "קפה ג'ו" שממילא התכוונתי שנשב בו.
מתקשרת למשה, אומרת לו שאני כבר בקפה, שומרת לנו מקום ושיעלה לקומה השניה.
מחכה איזה חמש דקות, ואנחנו מדברים רק על לעלות במדרגות הנעות, כן? לא על שיגור חללית לקומה השניה, או על ניפוח כדור פורח על מנת להמריא אליה.
משה מתקשר כעבור חמש דקות וטוען ש"אני בקומה השניה ואין כאן קפה ג'ו".
-          אז איפה אתה נמצא משה? מה אתה רואה לידך?
-          יש פה "טו גו" מולי
-          אבל משה, אין נעלי "טו גו" בעזריאלי. תאמין לי, אני מכירה חנויות נעליים, ובטח בעזריאלי...
-          טוב לא מעניין אותי מצידי תעלי גם אלף קומות אני ליד הסופר פארם תבואי (טריקה עצבנית)
אמא שלי אומרת שכבר בשלב הזה הייתי צריכה פשוט לא להגיע, אבל אני, לב זהב יש לי. מרחמת על ילדים אבודים, והולכת לאסוף את משה-מרקו אשר דרכו אבדה לו בנבכי עזריאלי.
למי שלא הבין, מרקו שלנו מעולם לא הגיע לקומה השניה כיוון שהוא סבר שהוא כבר נמצא בה כל העת, למרות שבפועל היה רק בקומה הראשונה.
בכל אופן, הגעתי לסופר-פארם. מצאתי שם את משה יושב עם הפנים למדרגות הנעות, מול ה"בלאק טו גו"- מסעדת ההמבורגרים.
הספקתי להגיד למשה רק משפט אחד קטן בטרם נקטעה שיחתנו ע"י צלצול הסלולרי שלי. באינסטינקט אוטומטי של רל"שית שכל שיחה מקפיצה אותה, הבטתי בצג וראיתי מספר שאני מכירה אך לא זיהיתיו. ביקשתי סליחה, עשיתי תנועת "המתן נא" עם היד ועניתי.
זו היתה השותפה שלי, וכיוון שהיא אף פעם לא מתקשרת סתם הנחתי שאירע דבר מה ושידלתי אותה לדבר.
עשר שניות לתוך השיחה שלי עם השותפה, אני רואה את מרקו מפליג על סיפון המדרגות הנעות היורדות מן הקומה הראשונה אל קומה אפס.
לרגע חשבתי ששוב לא הבין הלז שקפה ג'ו נמצא בקומה השניה, אך הוא נופף לי בידו וצעק "לא מתאים לי! שיהיה בהצלחה!".
השיחה עם השותפה נגדעה (תישארו עד הסוף, אספר לכם מה היה העניין שבגינו היא התקשרה) ואני נותרתי מול ההמבורגרים, רעבה כמו כלב (חשבתי שנאכל ביחד, אני מרקו וקופיפו...).
התחלתי לצחוק בטירוף. סיינפלד לא היה כותב סצינה יותר מופרכת מזו, כאשר בתפקיד משה – כמובן - ג'ורג' קונסטנזה.
אם תחשבו במחשבון, תגלו שכל ה"דייט" הסתכם ב-20 שניות.
שיא חדש נשבר, שכן הדייט הקצר ביותר הקודם שלי עמד על עשר דקות.
אז משה קיבל את השם "משה הפסיכופת עם הקצר" וזאת לרגל היותו קצר מוחין, קצר מידות, קצר פתיל ומי יודע מה עוד קצר שם, או מקצר שם במעגלים... ;)
ולגבי השותפה, זה הלך ככה:
-          טלי יש לנו חילזון בדירה
-          אוקיי, מה בנוגע?
-          זה מגעיל אותי
-          זה חילזון קטן?
-          זה חילזון בלי קונכיה
-          אה, חשופית. כן, זה די מגעיל.
-          לא לא זו לא חשופית. זה חילזון  - רק בלי קונכיה!
-          אבל אין חילזון בלי קונכיה! ....  בעצם, רגע, אולי בעצם זה... זה... זה חילזון נודיסט...?!

אז יש לי שותפה תותחית, רבותיי, והיא התמודדה עם הנודיסט השובב בסופו של דבר, בגבורה, לבד.

למשה-מרקו אני מאחלת רפואת הנפש וגם קצת ריטלין לא יזיק, מוישה ידידי... מקווה שלפחות באת עם נעליים נוחות שהתאימו לספרינט שדפקת! :)

לסיכום (סקאלה של 1-10)

מד מראה מראה שעל הקיר: 7
מד עניין: 3
מד רוחב היד: טרם הספיקונו לקבוע
Mad man: (מד הטירוף): 10!
מד חרמנות:טרם הספיקונו לקבוע


ציון ממוצע מדדים שליליים: 5 
ציון ממוצע מדדים חיוביים: 3.3


ואל תחמיצו בפרק הבא את עלילות הדוס-טילים מאבטח הטיולים!

powered by Blogger | WordPress by Newwpthemes | Converted by BloggerTheme