למה אני שונאת 69/ חלק ב'


לפני מספר שבועות איבדתי את כרטיס ה"רב-קו" שלי. זהו הכרטיס המגנטי החכם שהחליף את כרטיסיות הנוער האהובות ואת ה"חופשי חודשי" העשוי נייר שנהגנו לקבל בתחילת כל חודש תמורת מיטב כספנו.
לא אלאה אתכם בסבל שנגרם לי בעקבות המשבר כיוון שכבר הלאיתי בכך את כתב התחבורה של ידיעות אחרונות. לא אני אשתוק לחבורת הסתומים שעובדים בקראוון של "דן" בתחנת ארלוזורוב, ת"א. אחרי שהתעצבנתי עליהם שם אמרתי להם ש"זה עוד יגיע לתקשורת", אמרתי - ועשיתי!
גם פיצוי דרשתי אך עד היום לא נעניתי. לפיכך בקרוב התלונה הזו תגיע גם למשרד התחבורה – מחאות חברתיות זה הרי הכי אפ-טו-דייט!
אז סיפרתי לכם על הסבל שלי באוטובוסים, אבל שלא תחשבו ששאר אמצעי התחב"צ טובים יותר:
מוניות השירות ההזויות, שבהם הנהג (שלנצח יהיה ערבי או גרוזיני) תוקע את נוסעיו בהמתנה ללא גבול עד שהכרכרה שלו מתמלאת.
חראכבת ישראל (כל הזכויות שמורות לא.ר) האיומה, שמתעלמת מדי שבוע מימי ושעות העומס המטורפות ("מה? מה עושים פה כל החיילים האלו ביום חמישי אחה"צ וביום ראשון בבוקר? איזו הפתעה!") ולעולם לא תפיק את הלקחים המתבקשים מכך, ועוד לא דיברנו על כך שהיא מנסה למנגל (מלשון מנגל=אסכלה) את נוסעיה מדי פעם ולהעניק להם חוויות שהיו שמורות עד עתה רק לקיאנו ריבס ב"ספיד", וכל זאת תמורת סכומים שערורייתים למדי עבור נסיעה בתחב"צ.
נקודת האור היחידה בתחבורה הציבורית היא האפשרות לבהות כחצי שעה ויותר ברצף, בבחורים יפים אך אומללים שאיתרע מזלם וידם לא השיגה לרכוש לעצמם את סממן הגבריות מספר אחת – רכב, ולו הפשוט ביותר (אוטוביאנקי!).  
יש את הצרפתי הדתי והתמיר (והנשוי) שעולה איתי מדי פעם בתחנה, זה כיף לשמוע אותו מדבר בטלפון. יש את היפני החתיך (והנשוי גם הוא!) שמשובב את עיני במראהו הגברי האקזוטי. היה את החייל המתוק עם שפתי האנג'לינה, שיום אחד כנראה נסדקו לו והוא מרח כל כך הרבה וזלין עליהן (ועל חצי מהפרצוף היפה שלו על הדרך) עד שנראה כמו תינוק מגודל שהתעסק יותר מדי עם הלבלו של אמא שלו. והיה את זה שנראה כמו האקס תכול העיניים שלי רק בגירסה החרדית (זה הצחיק אותי נורא), ואחד שנראה כמו האקס הגבוה שלי, רק בְּיפֶה (האקס היה רחוק ממני באותה העת כך שלראות מישהו שדומה לו גרם לי לפרץ געגועים עז מאין כמותו ולהזיות קשות למשך שעות ארוכות).
האפשרות לבהות באופן מרוכז שכזה בגברים נאים בהחלט יכולה להפוך נסיעה מייגעת לנסיעה משגעת! יחוּקק נא חוק חתיכים חובה בתחב"צ! חוק במסגרתו יתאפשר לגברים יפים לעלות לתחב"צ חינם אין כסף ולקבל מושבים טובים וכוס משקה קר עם עלייתם.
ואני יודעת שאני חייבת לכם תשובה על השאלה שבכותרת. ובכן:
אם ראיתם בחורה בלבוש דוסי הולכת על גשר קוקה קולה, מקללת בגסות ומפנה אצבע משולשת כלפי קו אוטובוס תמים מראה לכאורה, במחווה של שינאה טהורה, זו הייתי אני.
מדובר כמובן על קווֹ האישי של השטן, הלא הוא קו 69 הדֶמוני.
קו זה, כל מטרתו היא לאמלל בני אדם. הקו -באופן נדיר באזור מגורי- מוריד את המגיעים מת"א בתוככי הגבעה, ולא מאלץ אותם לחצות את גשר קוקה קולה הטרחני והמעייף, ולכן לכאורה הוא אמור להיות הקו החביב עלי.
אבל! קו זה לעולם לא יגיע כשאצטרך אותו. גם אם זה אומר שאחכה ארבעים דקות ויותר. אם אני בתחנה - הקו לא יגיע, בדוק ומנוסה! ממש כמו יונה נביא, שבשלו היה הסער הגדול באניה, כך בשלי – אף אחד לא יזכה לעלות על 69.
היו פעמים שהמתנתי לו דווקא, כי נניח היו לי דברים כבדים לסחוב ולא רציתי לעלות בגשר ולהתייגע, אבל כאמור זהו קו שהשטן בכבודו מתפעל אותו: מעולם, מעולם הוא לא הגיע כשחיכיתי לו.
רק אחרי שאמרתי נואש, ועליתי על אחד מהקווים האחרים שכן גורמים לי להתנשף במעלה הגשר (וכל זה אחרי שהם עברו כבר 4 פעמים לפני כן אבל אני המתנתי ללוציפר-ליין) - או אז, קו 69 יגיע  תמיד תמיד תמיד   30 שניות אחרי שעליתי על קו אחר. לא מעשה שטן?
ואז, בתום הנסיעה, באופן קבוע - המנוול הזה יגיע בזמן שאני הולכת רגלית ומתנשפת על הגשר, ויעקוף אותי בסיבוב, משאיר אותי עומדת בתוך ענן פיח ולחות עם עצבים מרוקאיים שמאיימים להתפקע. ועיניו האדומות הזרחניות (האם זה מקרי שבקו זה המספרים הם אדומים וזוהרים..?) שהמספר 69 באישוניהן יחייכו אלי את חיוכו של השטן עצמו...
(ואם אתה מתעקשים לרפרר ל-69 ההוא, אז לא שאני יודעת מניסיון חלילה כי לי כזכור יש מִסדר ישועי לנהל, אבל נראה לי שכשעסוקים בלקבל ולתת בו זמנית - יוצא שכרנו בהפסדנו, ואין ההנאה שלמה לא מזה ולא מזה. כך אומרות השמועות, בכל אופן...).

למה אני שונאת 69



פעם, כשהייתי קטנה, חשבתי שאוטובוסים הם מקום נפלא: אפשר לקיים בהם את מצוות "והדרת פני זקן", והם מביאים אותך מנקודה לנקודה. מן צדיקים יעילים שכאלו על גלגלי ענק.

מאז גדלתי ואני זו שאת פניה יש להדור, בעיקר כשאני משטה בציבור הנוסעים עם בטן ההריון הקטנה והקבועה שלי (האבא הוא, במקרה ותהיתם, סניף "רולדין" בעזריאלי. הוא שתרם גבינית אחר גבינית, קארוסון שוקולד אחר קארוסון שוקולד. לש בתנור וזורה בפה שלי, חתיכת בן אופה).

בכל אופן, תחב"צ (=תחבורה ציבורית) בארץ היא דבר נוראי. מדוע, תשאלו? או! אני פה כדי לספר.
רק בשבוע שעבר אני מתיישבת לי בקו 70, בתחנה המרכזית בת"א, ששמועות מבוססות למדי טוענות שבין קרביה הפתלתולים מלאי הסחי והעובדים הזרים מצוי פתחו של גיהינום (החשד שלי נופל על איפשהו בקומה 2 המסתורית).

הקו עדיין ריק. ריק אמרתי?      
                                                 
חשבי שוב, מיס דרלינג, שכן ממש ליד זרועי הימנית מתגודדים להם מספר תיקנים מהזן הגמדי אך המגעיל באותה מידה כמו הזן הרגיל. היה נראה שהם נהנים בחברותא. אולי ניגבו איזה חומוס. לא רציתי להפריע את שלוותם ועברתי למושב אחר, פחות צפוף, עם פחות חברה. תחושת הקבס שעלתה בי אז עולה בי גם היום כשאני נזכרת בזה.

אבל מה זה ג'וקים קטנים לעומת ג'וקים גדולים.

את ההטרדה המינית הראשונה שלי (וכן, ברור שהיו עוד הרבה מאז) עברתי באוטובוס, בקו 40 האיום שיוצא מבת ים לת"א. הייתי אז בשירות הלאומי, וכרגיל היה צפוף אימים וחנוק. עמדתי דחוקה כמו סרדין בקופסה. אבל לפחות לסרדין בקופסה לא נצמד גבר מאחורה.

באופן אישי התפתחתי לאט כך שבאותם ימים לא באמת הכרתי את האינסטלציה הגברית ופועלה המרתק, אבל זה עדיין הרגיש לי לא תקין. הייתי כמובן מבועתת מהסיטואציה ומשותקת מכדי לפעול (אני בטוחה שכל הנשים שקוראות את זה עכשיו יודעות על מה אני מדברת, שלא לדבר על תחושת ה"אולי אני מדמיינת את זה והוא בכלל לא מנסה להידחף לתחת שלי").

בכלל, אוטובוסים הם גם עדן לסוטים. מה הם אשמים ש"דן" מתקמצנים להוציא אוטובוסים שעוברים במרכזי תעסוקה חשובים בתדירות גבוהה יותר? האם זו אשמתם שהצפיפות מאלצת אותם להתחכך כך בבנות ישראל?

פתאום הרעיון של אוטובוס "מהדרין" לא נשמע כל כך אנטי-פמיניסטי, נכון...?

גם במקרה דנן, תחושת הקבס שעלתה בי מלווה אותי עד היום. וזה שלא יכולתי לעשות עם זה כלום, כמאמר השיר של יונה וולך. כי באמת היה צפוף ולא היה לאן לברוח. ותודה ל"דן" על החוויה הנשית המרנינה הזו.

וזה שאוטובוסים מגיעים מתי שבא להם, זה שפוי? הגיוני? זה שירות? זכור אזכורה את הטראומה אי שם מתחילת שנות ה-20. הייתי צריכה להגיע מהמכללה לעבודה במוקד השירות. האחראי משמרת היו קפדנים ואני לא רציתי לאחר. חיכיתי וחיכיתי לקו האוטובוס המז@$@$#%# יותר מדי זמן. ועד שהוא בא – הוא לא טרח לעצור בתחנה!

דמעות החלו זולגות מעיני מרוב ייאוש ותסכול. כן, זה טפשי אבל זה מה שהמתנה מורטת עצבים עושה לי. בצר לי, נאלצתי, סטודנטית עניה, לקחת מונית לעבודה, אחרת הייתי מאחרת למשמרת.

אכפת להם בכלל שעל דבר כזה אדם יכול לאבד את מקום עבודתו? רק בגלל שלא שמעו בכל חברות האוטובוסים על המושג "עמידה בזמנים"? ועל זה שהנסיעה הבודדה הזו עלתה לי כמו כרטיסיה שלמה??? שוות ערך לזוג נעליים בסוף עונה?!

ולא, אל תציעו לי לעשות רישיון! כל מכונית על הכביש הרי רק מחמירה את זיהום האוויר (ולדעתי עלייתי על הכביש עשויה אף היא לפגום בבריאותם של אי-אילו הולכי רגל... אם אתם מבינים למה אני מתכוונת ;))

עד כאן להפעם, המשך התעללויות התחב"צ במיס דרלינג בפוסט הבא!

וכן, אני יודעת שלא עניתי על השאלה שבכותרת. גם זה יהיה בהמשך...




חרקירי (וגם: משהו קטן על קוקסינלים)


אני רואה חרקים מתים.

לפני חודשיים ככה, התחלתי לראות חרקים מתים בדירה. ועזבו לרגע את לוטי הלטאה שמצאתי בפסח, מיובשת במצב טוב כחדשה; היא חברה, לא חרק.
בכל מיני חלקים של הבית הייתי מגלה גוויות נמלים מהסוג העסיסי שיש מה לנגוס בו ותיקנים צעירים. וזה לא שאני מנקה את הבית פעם בכמה חודשים שאז הייתם סוברים שהגופה שהתה שם מקדמת דנא – הניקיון הוא על בסיס שבועי, כן? מדובר היה בגופות מתות אך טריות של מיטב תיקני הגבעה.
לא היה ברור ממה הם מתו, האם מהמאמץ לרדת את מדרגות הכניסה למרתפנו הקט? האם מחוסר חמצן? אולי סתם ממיץ החומצה המרירה שמפרישות על הריצפה שתי רווקות בלי חבר? באמת שהסוגיה לא היתה מובנת, אבל מי אני שאלין. לא נאלצתי להתמודד עם המכוערים הללו פנים אל מול פנים, רק מטאטא אל מול ערימת חלבונים מיובשת.
בצער לא רב וביגון לא קודר הייתי אוספת אותם בעדינות על היעה הירוק ומוליכה אותם אל מקום מנוחתם האחרון – הפח במטבח.
אבל!
ווטאבר זה היה שהרג את החרקים לפני חודשיים, חדל להשפיע עליהם. וזה לא שהפסקנו להזיל את מיץ המרירות - להפך, דיכאון הטרומולדת רק חיזק את הריכוז שלו והוא כעת קטלני מתמיד. וזה לא שפתאום השתפרו תנאי החיים בדירה והיא כעת מוצפת אור ואויר. להפך: כעת קיץ, ולח. אם אז הם מתו מחוסר חמצן עכשיו הם כבר היו אמורים למות מחוסר חמצן ועודף דביקות. אומרים שדביקות זה לא טוב למחושים.
ולא היא!
החרקים קיבלו חיוּת משונה: הם מלאי מרץ. אצים ורצים ומתרוצצים. לפני כמה שבועות צדתי חיפושית כעורה בעודה בחייה והשלכתי אותה לפח הקטן שבחדרי, לא השקעתי בה את הליכה עד לפח במטבח. סגרתי את המיכסה.
 3 ימים אחר כך היא עוד היתה שם, חיה ובועטת. ממה היא ניזונה בפח מלא ניירות טישו מקומטים ומנוזלים? אין זאת כי אם מדובר בחרקי-על, זן מיוחד שפותח בכור בדימונה ואשר נועד לשרוד שואה גרעינית.
עוד סיפור טרי טרי מהשבוע: ביצענו מרדף של דקות ארוכות שכלל ריצה אחר ג'וק נמרץ במיוחד אל מאחורי מכונת הכביסה ואז לאמבטיה ואף התבצרות של הג'וק בארון האמבטיה (שמעתי אותו מקרקש שם... בעעע). בשלב כלשהו הוא עשה את טעות חייו ובמסגרת הטיפוס שלו על הקירות (גלגול של איתמר...?), וכן טיולים עד התקרה ובחזרה - הוא נפל. והתהפך על הגב.
ניצלנו את שעת הכושר הזו והנחנו עליו בחופזה כפכף.
אבל האכזריות האנושית אין לה קץ: היה לי חשש שאם אזיז את הכפכף הוא יתנפל עלי במחושים שלופים, הרי הכפכף הוא כולה כפכף-אילת מגומי, לא איזו פלטפורמה אימתנית.
מה אתם הייתם עושים...?
אני והמצפון המיוסר שלי יודעים מה אני עשיתי.
אני עשיתי מה שהשפלים שבאויבנו עושים.
אני עשיתי וידוא הריגה.
אני דרכתי, עם כל שומני, על הכפכף שמתחתיו היה מונח הג'וק, עד ששמעתי "קראק" (ואני לא גרה בלוד, סבבה?).
חרקי המרתפון שלנו גם מגוונים ומפתיעים כל פעם מחדש: ג'וקים ונמלים זה לילדים. גם חיפושיות זבל ויתושים אנחנו מכירים, ומעכבישים כבר מזמן שאיננו מתרגשים.
אבל אמש למשל היתה בדירה חיפושית עצומת מימדים, שנראתה כמו צב קטן עם שריון חום כהה. משהו בלתי מעיך בעליל, ששום נעל לא תוכל לפצפץ. גם היא נאספה בעודה בחייה אל הפח.
לפני 3 שבועות, אני יושבת בסלון. שומעת קולות של "טיק. טיק. טיק" מכיוון המטבח. הייתי לבד ולא הצלחתי להבין מה זה. ניגשתי וראיתי שמדובר במין חרק שחור, לא גדול ובעל גוף מוארך מעט – נראה כמו נמלה על סטרואידים. החרק הזה היתה לו יכולת קפיצה! ושוב אדגיש- הוא אינו חגב או ארבה או משהו מסוג זה, אין לו כלל כנפיים. יכולת קפיצה של עשרות סנטימטרים, וכל פעם שגופו המכוסה כנראה במעטפת נוקשה כלשהי נחבט במרצפות הקרמיקה - זה אשכרה השמיע צליל. טיק טיק טיק קפץ לו החרק מוזר והתפתל עם כל קפיצה כזו באויר, כמו שעושים השחיינים לפני שהם קופצים לבריכה. טיק טיק טיק, עד שקיבל את ה"טק" האחרון מאחת מנעליי, ולא יסף עוד לטקטק.
אבל שיא היחסים שלי עם חרקים נרשם דווקא לא בדירה:
הייתי בשבת אצל חברה. לפתע היא מצווחת "טלי יש לך משהו בשיער!". סברתי לתומי שזה איזה פרפרון, אולי חומייני קט, במקסימום דבורה. לא נכנסתי להיסטריה, יצאתי החוצה וערבבתי קצת את השיער כדי להעיף משם את השובב.
אבל השובב הזה לא עף, רבותיי.
הוא נפל.
נפל לי מהשיער.
זה היה זחל. זחל רבותיי. לא חרק מעופף. והזחל הזה, זחל לי על הראש.
מילא היה מטפס לי על הרגל, הגיוני. טעה בדרך, בכל זאת, זחל זה תינוק של חרק. אבל איך לעזאזל הוא הגיע לי לראש?! וחמור מכך: איפה הוא טייל לפני כן?!
הגיס הנחמוד של חברה שלי טען שאין זאת כי אם מוחי הרקוב הוא ששימש מדגרה ליצור מרובה רגליים זה, תאוריה שייתכן שהיא עדיפה על התאוריה שאומרת שהזחל הזה, שאולי הוא זחל בגיל ההתבגרות וכבר לא כזה תינוק כמו שחושבים עליו, רצה להכיר אישה ממש מקרוב.
אז זהו, נראה שקיץ מלא אקשן לפנינו, ו- גיליתי את היתרון היחיד שבדירה שכורה בקומה רביעית בלי מעלית: פחות חרקים מגיעים לשם.
ושלא תגידו שהבלוג שלי לא מחכים אתכם, הנה פיסת מידע שימושית על חרקים: לפרת משה רבנו קוראים בצרפתית... קוקסינל-Coccinelle  . גם החיפושית של פולקסוואגן מכונה בצרפתית "קוקסינל". אז איך זה הפך לכינוי גנאי של גברים נשיים, טרנסווסטייטים, טרנסקסואלים וסתם אנשים שהעדיפו פיצה על נקניקיה?
זה קרה בגלל שם הבמה של אמנית צרפתיה שהסבה את מינה, היא היתה השראה לזה. היא נהגה ללבוש גלימות אדומות עם נקודות שחורות במופעים שלה ולכן שם הבמה שלה היה "קוקסינל" (תגידו את זה במבטא צרפתי, זה דווקא יוצא די סקסי). אחרי שהיא הופיעה בארץ, התחילו ישראלים להשתמש בשם שלה בתור כינוי גנאי לגברים שאוהבים להיות נשים (אלוהים יודע למה מישהו ירצה להיות אישה. סבל איום. אבל זה כבר בפוסט אחר...).

אחד חילוני מחוזק בבקשה / חלק ב'


אז כפי שהבטחתי בפוסט הקודם, חיברתי שיר המתאר את חזונן של בנות ישראל הכשרות שנפלו בתינוקות שנשבו. קבלו את הלהיט הבא שלכם! בסוף השיר מצורף לנוחותכם מילון מושגים מקוצר לחילוני המצוי.

לאט לאט – הגירסה המתחזקת
הוא:
שומע איך את שרה בשבילו
רואה אותך מפרקת תהילים
דבר כזה, כמו בהר סיני
חש את אש התורה בעצמותי

מתוך שאת שומטת בשנת שמיטה
אוצר בית דין נחשף לי מכל עבר
פתאום קדש ורחץ, כרפס יחץ
וכמה את יפה בליל הסדר


היא:
אתה מתקרב לדת, לאט לאט
קצת ברסלב וקצת חב"ד, לאט לאט
אתה מגלה מגילות, לאט לאט
כבר לא בועל סתם נידות, לאט... לאט...


הוא:
מפתיע איך גופך כל כך עדין
חולצת בסיס, גרביון, חור בסדין
מגע בינינו, כלל לא יתואר
איך לא שמרתי נגיעה בעבר...?

היא:
אתה מתקרב לדת, לאט לאט
מפריד בשר וחלב לאט, לאט
כבר לא יורד אל החוף, ביום שבת
רואה "הידברות" במקום ספורט, לאט לאט


הוא:
אני מתקרב לדת, לאט לאט
נוטל ידיים בכיף, קונה רק גלאט
כן את הדלקת בי אורות, כולי רְעדה
אהבה כדין וכדת, חתונה בהפרדה...

מילון מונחים מקוצר לחילוני המצוי
מפרקת תהילים - משחק מילים שלי על המונח "פרקי תהילים" (ספר התהילים כידוע מחולק ל-150 פרקים).
שנת שמיטה- כל שבע שנים מצווה היהודי לא לעבוד את אדמתו. כל מה שצומח באותה שנה (השנה השביעית) הוא הפקר ושייך לכולם וככה גם אמור להיות מה לאכול. הייתם חושבים שזה קל, שנה של סתלבט, אבל אוהו! ממתי משהו קל אצל יהודים? יש איזה 7000 הלכות שקשורות בנושא הזה ואיכשהו מתחכמות ומאפשרות בכל זאת שימוש מוגבל במה שצומח. אחת מהן היא השימוש באוצר בית דין שהוא גוף מאורגן לאיסוף ושיווק של פירות השביעית. בפירות הנאספים במסגרת אוצר בית דין נוהגים דינים מיוחדים של פירות שביעית (לדוגמה, אסור להשחיתם).
קדש ורחץ כרפס יחץ- כל מי שנכח לפחות פעם בחייו בליל הסדר וקרא את ההגדה יודע שזה לא רק ההגדה אלא שיש לפני ואחרי זה עוד פרוצדורות, שהן בעצם המבנה של הערב- ליל הסדר. כדי שאנשים לא ישכחו את מהלך הלילה, חיברו את "סימני הסדר", בטקסט החמוד, הקליט והמתחרז הזה:
קַדֵּשׁ; וּרְחַץ;כַּרְפַּס;יַחַץ;מגִּיד;רַחְצָה;מוֹצִיא-מַצָּה; מָרוֹר;כּוֹרֵךְ; שֻׁלְחָן עוֹרֵךְ ;צָפוּן;בָּרֵךְ;הַלֵּל;נִרְצָה.
ברסלב/חב"ד – שני זרמים שונים (אך שניהם מהז'אנר החסידי) ביהדות שעוסקים רבות בקירוב לבבות ובקירוב רחוקים לדת. בדרך כלל מי שחוזר בתשובה ישתייך בסופו של דבר לאחד הזרמים הללו.
מגילות- חמש המגילות- הן חטיבה של חמישה מספרי התנ"ך. קוראים אותן בבתי הכנסת בחגים. המגילות הן: שיר השירים, רות, איכה, קהלת ואסתר.
בועל נידות - לקוח מתוך הביטוי "אוכלי שפנים ובועלי נידות". שני דברים שאסורים על פי ההלכה, כמובן. בלי להיכנס פה לעובי הקורה, נידה היא כל אישה שלא נשואה לך, וגם אשתך היא נידה בזמנים מסויימים של החודש. אסור לגעת וכמובן שלא לשכב עם נידה. ולאכול שפנים גם אסור! הביטוי מביע זלזול בחילונים ובמנהגיהם הפסולים ונועד כמובן להעליב. מקור הביטוי הוא בנאום השפנים והחזירים שנשא הרב שך בכנס של תנועת דגל התורה שנערך ב-26 למרץ 1990. בהומור עצמי הרחיבו בעלי טורים בעיתונים והתייחסו אל עצמם כאוכלי שפנים/שרצים ובועלי נידות מדי פעם בהקשר של מאבקים בכפיה הדתית (לא שאני חושבת שיש כפיה כזו. מדינת הלכה שולתתת!!!111 ;))

חולצת בסיס, גרביון, חור בסדין - יש בגדים שהם במובהק של דוסיות, כמו חולצת-בסיס (שהיא חולצה פשוטה בצבע אחיד צמודה לגוף, המשמשת כבסיס לבגד פחות צנוע שבא עליה, נניח שמלה עם שרוולים קצרים מדי או חולצה עם מחשוף נדיב מדי- ראו דוגמית בלינק הזה- החולצה הלבנה מתחת? היא החולצת בסיס http://a7.org/Resizer.ashx?save=1&source=album&album=1190&image=7942&a=377&b=1000 )
וכמובן גרביונים שיש הגורסים כי זו הלכה ממש, להתהלך בגרביים/גרביונים אם את אישה.
וחור בסדין...? נו, ככה חילונים בורים חושבים שדתיים עושים סקס, שזה אבסורד ממש; הרי דתיים עושים סקס בצורה המקובלת - באמצעות מבחנות קיברנטיות המתקשרות זו עם זו באמצעות נוירוטרנסמיטורים רגישים במיוחד, כשהגבר בחדר אחד והאישה בחדר אחר.
שמירת נגיעה - בהמשך להלכות הנידה שהסברתי עליהם קודם בשיא הקיצור, אז אסור כאמור לנגוע באישה כשהיא נידה (יענו, רוב הנשים, רוב הזמן) וזה נקרא "שמירת נגיעה". גם הלכה זו כוללת בתוכה הרבה פרטי פרטים של מותר ואסור.
הידברות- ערוץ טלויזיה וגם אתר אינטרנט פופולרי בטירוף בקרב חוזרים בתשובה וגם דתיים:http://www.hidabroot.org/
נוטל ידיים - לפני שאוכלים לחם ולפני שמברכים עליו "המוציא לחם מן הארץ" נוטלים ידיים, כלומר: שוטפים את הידיים בצורה מסויימת מתוך כלי מוזר שחילונים קוראים לו "מרקיה" ודתיים קוראים לו "נטלה". על נטילת ידיים מברכים "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל נְטִילַת יָדַיִם".
הדלקת בי אורות – כשאומרים על מישהו שהוא באורות/באורות גבוהים, מושג ברסלבי של חוזרים בתשובה בעיקר, מתכוונים לזה שהוא באיזושהי הארה רוחנית, שמחה עצומה, דלוק (ולא במובן המסומם!) ומאושר עד אין קץ.
חתונה בהפרדההפרדה בין גברים לנשים באירועים ושמחות. הכלל הבסיסי בענייני צניעות הוא שמירת העיניים וטהרת הלב. אנשים שונים וקהילות שונות גדרו עצמם בגדרות של חוק מעשי כדי שלא לבוא לידי עבירה. בריקודים נהגו בזמנינו להעמיד מחיצה בשמחות רבות משתתפים, וכמובן להושיב בנפרד את הגברים ואת הנשים. המהדרין אפילו שוכרים שני אולמות נפרדים (באותו מתחם) כך שההפרדה תהיה יותר הרמטית.
                                                                              
אם מישהו יודע למי מגיע קרדיט על האיור שיעדכן אותי ויחד נביא גאולה לעולם

powered by Blogger | WordPress by Newwpthemes | Converted by BloggerTheme