רק כלבים אוהבים עצמות
, Posted in
במרץ האחרון שברתי שיא אישי באכילת פג"תים (ר"ת של פג-תוקף, כמובן(:
אכלתי יוגורט שפג תוקפו אי שם בשלהי דצמבר. אמנם רק דצמבר 2010, לא משהו סקסי כמו ט"ז באייר תשכ"ט, אבל תודו שזה לא רע למעדן חלב.
כי זאת יש לדעת, קוראים חביבים: יוגורט הוא חלב מקולקל. בהגדרה. כך נולד היוגורט. הוא אינו יכול להתקלקל מעבר לקלקולו הראשוני. ולכן הפג"ת רק נועד לגרום לכם, הצרכנים שאינם אמיצי לב וקיבה כמוני, למהר לזרוק מוצר תקין (!) ולרכוש אחר, זהה, במיטב כספכם.
אני, עד שאני לא רואה בעיני הבלתי-מזויינת את נבגי העובש מצחקקים בעודם יושבים בבר החביב עליהם (קממ-בר) שיכורים מפניצילין, אני לא מאמינה לשום פג תוקף.
בכלל, הגישה שלי לפג"תים אומרת "כל עוד לא השתנה לזה הריח או הטעם, מועד התפוגה אינו מענייני". ולא, לא שאלתי רופא, אבל מה שלא הורג מחשל וכו'. קִראו לי משוגעת, קראו לי חובבת חיידקים, קראו לי האוחזת בקיבתו של השורד האחרון, קראו לי "יפיופה בואי אלי" ואולי תזכו בנשיקה על השפתיים, אבל גישתי לאוכל היא יהודית ופולנית מאוד. לא זורקים אוכל!
כמובן בהיותי יצור חברתי חיובי, אני לא נוהגת להאכיל את אורחיי בפג"תים, רק את עצמי, כך שאתם עדיין מוזמנים לפקוד את מאורתי מדי פעם ולהתכבד במעט שיש לי להציע לכם.
אז דיברנו על אוכל.
כן, אוכל הוא אחת משלוש הנאות החיים. הוא מדורג במקום השני, אחרי (טפו) חיי מין פעילים (טפו) ולפני שינה (לגבי שינה אני יכולה להעיד ממקור ראשון, לגבי חיי מין - שמועות ששמעתי מיודעי ח"ן, לי אישית אין כאלה).
האמריקנים, אומה שידועה בחיבתה למזון, אף טבעו את המושג foodgasm"", ללמדכם כמה אוכל יכול להביא אדם אל סיפוקו.
מערכת היחסים שלי עם מזון, כמו מערכות היחסים שלי עם הרבה מהדברים האהובים עלי בחיי, היא סאדו-מאזוכיסטית.
כמו כל אישה נורמלית במאה ה-21 אני אוכלת ואז מלקה את עצמי (נפשית, נפשית. תירגעו, חבורת סוטים שכמותכם).
משפטים כמו "כמה אכלתי יא וואראדי", "תעצור את הקארוסון החמישי שמגיע אלי גם אם תצטרך לכרות את ידו של המלצר לשם כך", וכמובן ה-"שיוווו... אני חייבת לרדת" (במשקל!!! הקץ לסטיות!!!) הבלתי נמנע, הם משפטים שגורים בפי כל אישה ובת, בימות החול וגם בשבת.
מן המפורסמות הוא שנשים לעולם אינן מרוצות ממשקלן, יהא זה אשר יהא. האובססיה לרזון כבר מוטמעת עמוק בהלך החשיבה הנשי במאה הנוכחית. התהליך החל בשלהי המאה הקודמת, עת פרחו להם בתי האופנה של מעצבי-העל ההומואים (כמדומני שאין מעצב על שאינו הומו).
ככאלו, הם כמובן לא בדיוק חיבבו נשיות עגולה, מתפרצת ודדנית, וביכרו כמודל יופי - נערים צעירים ונאים. אך כיוון שהם עיצבו בגדי נשים, הם לקחו כדוגמניות נשים שנראו, ובכן, כמו נערים צעירים ונאים: עם מבנה גוף ישר, בלתי מקומר בעליל (ראיתם פעם גבר עם אגן ירכיים אגסי?), רזה וגבוה, עם חזה נערי (אתם גם יכולים לקרוא לזה ציצי קטן).
הרואין שיק? נסו יותר גיי-שיק. אז עכשיו לפחות הבנו מאיפה נובע השיגעון לרזון.
גברים סטרייטים, שעדיין מחוברים לגבריות שלהם, בהחלט יקבלו בברכה גם נשים שאינן עונות על תיאור הנער המתבגר הממוצע (והראיה: כל הדבות שהתחתנו לפני) שכן - כמו שכתוב בכותרת – רק כלבים אוהבים עצמות.
לצערי ולאכזבתו של מוחי השטוף בחזון השדוף, הוכח מעבר לכל ספק שאני בולמית כושלת.
מה היא בולמית כושלת ילדים?
אחת שמצליחה רק בחלק של הלאכול, בלי החלק של הלהקיא.
ההרגשה שאת כישלון היא כמובן מההרגשות היותר מבאסות שקיימות על מנעד הרגשות. תארו לעצמכם, קוראים יקרים, כמה נורא הדבר להיכשל בסטייה! זה כמו להיות פירומן שלא מסוגל בגלל כשלים בידיים להצית גפרורים...
בעצם, יש לי אי-הפרעת אכילה. כלומר, אין דבר שמפריע לי לאכול. לא שמחה, לא עצב, לא דיכאון, לא אהבה. להפך: כל טריגר נפשי, הוא סיבה לסביח.
אין ספק אם כך, שלאוכל יש מרכיב מהותי בחיי. אני לא אוהבת חו"ל כי אין לי מה לאכול שם בתור דוסית, ובעוד שכולם מלקקים אצבעות בכל מיני מסעדות עם כוכבי מישלן, אני צריכה ללמוד איך אומרים "מים חמים" בצרפתית כדי להכין לעצמי עוד מנה חמה ולא משביעה. מבחינתי מקום שבו איני יכולה להתענג על האוכל הוא מקום שלא עושה לי חשק לבקר בו.
אז זהו, עכשיו אתם יודעים שאני אוהבת לאכול, לא אוהבת להקיא, שיש לי 5-6 קילוגרמים שאני אשמח להוריד אבל בלי להפסיק לאכול וופלות של לואקר או גלידות או תותים עם קצפת, ושהדרך לליבי עוברת דרך מסעדות גורמה.
ומה לגבי דייטים ואוכל...?
אל דאגה, נפנק אתכם גם בפוסט על זה, אם ירצה ה'...
0 Response to "רק כלבים אוהבים עצמות"
Post a Comment