פה-קטן, פה-סח, פה-סיכית

      ניקיתי את המקרר בדירה לכבוד פסח. כמו כל דוסית פסיכית עשיתי את זה עם קיסמי שיניים, בחורים הכי קטנים של המקרר, למען הסר חמץ, ואני מקווה שבזכות ההשקעה הזו בניקיון המקרר אלוהים/אלוקים ישלח לי חתן/חתיך שאף הוא מדקדק במצוות, ואוהב לאכול.

ניקיתי גם מאחורי המקרר, אזור שלא נוקה, ככל הנראה, מאז שנת תשנ"ח (1998 לחילונים שביניכם). וכן, היה ג'יפה.

איפשהו שם מאחורי המקרר, במסגרת המציאות שמוצאים לפעמים כשמנקים, מצאתי את לוטי. לוטי היא גווית-לטאה שנשתמרה כמעט בשלמותה בצורתה המקורית, ממש כמו מאובן. ההשערה שלי היא שהיא חטפה זץ חשמלי, כי היא ממש נראית באמצע תנועה, עיניה אפילו פקוחות.

לוטי כעת היא חלק מהדירה והיא שוכנת על מדף הספרים, אחות לחיליק הנחש החלקלק, תולעת הספרים הפרוותית שלי, בת-זוג (במערכת יחסים פתוחה) של סנופי הקטנטן שמופיע על הכוס הקטנטנה, ובת דודה של רוברט המניקין (מניקין=בובת חלון ראווה). על רוברט ועלי אכתוב מתישהו בפוסטים הבאים. צירפתי גם תמונה להמחשה.


ללכת לשיננית בערב פסח זה הכי "הכן גופך לחג", נכון?

אז פעם ראשונה שאני אצל שיננית בסניף בני ברק. הם כנראה רגילים שם שילדים באים לבד לרופא השיניים (ילדים בבני ברק הם מאוד עצמאיים) ולכן השיננית שאלה אותי בהגיעי "בת כמה את, 20?".

כמו כל ילדה מפגרת שמעליבים אותה כשלא נוקבים בגילה האמיתי עניתי לה בעצבים "לא, 30". זה די הביך אותה, מה שלא מנע ממנה להתייחס אלי לאורך כל הסשן והסקשן כאל ילדה בת 4:

"פה גדול, מאמי, כל הכבוד! תפתחי גדול... יופי... כן ככה! כל הכבוד מאמא, יופי, ילדה טובה, פה גדול...!". בסוף האירוע ואחרי שכמעט התזתי עליה פלואוריד תוך כדי סינון "אני לא הילדה שלך יא מטורפת!!! אני בת פאקינג 30!!!" היא אמרה לי שנורא קשה לעבוד איתי כי יש לי פה קטן ולשון גדולה (שמנה?) שלא מפסיקה לזוז.

שמעתם את זה?
יש לי פה קטן! J


אני לא מבינה איך עוד לא עלו במחלקות השיווק של חברות הכובעונים על הגימיק השיווקי הזה. אחרי שטרחו להמציא כל מיני כובעונים בטעמים (השד יודע למה. אגב, אם זה נקרע, יוצא תינוק בטעם תות נגיד?), איך זה שהם לא ממנפים את המוצר לרגל חגי ישראל?

    מלבד העובדה שבחגים יש לאנשים זמן למנוע הריון, מה יותר הגיוני מלהשיק איזה דורקס-תירוש חגיגי במיוחד? בינינו, בימות החג, לא הייתם מעדיפים אותו על פני סתם טעם ענבים? יכולתי, יכולתי להיות סמנכ"ל שיווק. תודו. 

    @ יש לי האוואינס אמיתיות וחדשות שקיבלתי מהזוג א"א שחזר מטיול בדרוממריקה. הן מקסימות (בסגול וזהב, וכן, אני יודעת שהמתח הרג אתכן בנות) וגם שימושיות להפליא לאור החמסין שנפל עלינו (ותודה לא"א).

השאלה היחידה הנשאלת לגביהן, מלבד העובדה מדוע כפכפי אצבע פשוטים בתכלית צריכים לעלות 150 שקל, היא האם הן בעצם פותחות את מחזור נעלי הקיץ שלי, שמא סוגרות את שלשלת רכישות נעלי החורף.

אם הן סוגרות את החורף, אז אפשר להגיד שהן הזוג ה-15 שלי לעונת חורף 2011 (כבוד). ואם הן פותחות את הקיץ, אז הן הזוג הראשון לעונת קיץ 2011, מה שאומר שכנראה אאלץ לרכוש עוד בהמשך העונה. אל תגידו שלא ידעתם. 


יאללה, שיהיה לכם חג שמח ומבדח, והמלצת הבית: לפני ליל הסדר? תעשו קצת בלגן... ;)

לוטי
לוטי והחברים




1 Response to "פה-קטן, פה-סח, פה-סיכית"

  1. Anonymous says:

    אוי ואבוי, לא ידעתי שאת אוספת מאובנים של בעלי חיים וזוחלים בדירה, האם אני באמת רוצה להיות שותפה שלך???
    אחלה פוסט, ממש הכן בלוגך לפסח, והיגדת לבנך :)

Post a Comment

powered by Blogger | WordPress by Newwpthemes | Converted by BloggerTheme