על רוברט ועלי חלק א' ו/או: מרקוס ואני: מעלילות התיכון של טלי דרלינג
, Posted in
הכל התחיל אי שם בכיתה י'.
כבר אז יש שיטענו שהייתי חריגה חברתית, אבל היי, לפחות בכיתה הזו היו לי כמה חברות להיחרג מתוכן, שזה יותר ממה שהיה לי בכיתה ט'.
היינו בשכבה 3 כיתות: שתי כיתות של בנות וכיתה של בנים. תיכון ממלכתי דתי עיוני רגיל בתכלית, בעיר הולדתי בת-ים.
היינו בשכבה 3 כיתות: שתי כיתות של בנות וכיתה של בנים. תיכון ממלכתי דתי עיוני רגיל בתכלית, בעיר הולדתי בת-ים.
כיתה ט' תיזכר כשנה הכי אנטי חברתית שהיתה לי אי פעם. זכור אזכורה איך אני יושבת בכיתה בכל ההפסקות, מלחכת גבינת "נורית" מהקופסה (זוכרים? איזה מותק של אוכל זה היה!) לגמרי לבדי.
טוב כמעט לבדי, בקצה השני של הכיתה ישבו ש' שרבתי איתה באותה שנה ולא דיברנו, ו-פ', העולה החדשה מסוריה (לא רוסיה. סוריה סוריה, אמיתי, עם אסד והכל).
איפה כל השאר? כולן יצאו לפלרטט עם השומר הצעיר. (לא, לא תנועת הנוער!).
המאבטח, שהיה אז בטח בן 20 וכלום, הסעיר את בנות כיתתי דאז והן היו מכרכרות סביבו משל היה דבש והן פו הדוב אחרי צום גדליה. פעולה זו נתפסה בעיני השמרניות מאוד כאילו הן עושות שיעורי בית בשרמוטולוגיה למתקדמות, ולכן לא חפצתי בחברתן של אף אחת מבנות כיתתי.
בדרך כלל המורות אהבו אותי כי הייתי חננה עם ציונים גבוהים, אבל המחנכת של כיתה ט' היתה "קוּלית" ולכן חננות אנטי-סוציאליות כמוני היו לצנינים בעיניה, כך שדחויה מכולם הרגשתי נפלא (באמת. כבר אז גישתי לחיים היתה "מי אוהב אותי יותר ממני", גישה שמצדיקה את עצמה עד היום).
בכל אופן, צדקנית לפחות כמי שחתימתה מתנוססת על עשרת הדיברות ומלאת בוז לבנות ולמחנכת, החלטתי לעבור לכיתה של הדוסיות, שאותן החשבתי כבנות הרבה יותר על רמה.
בחסדי שמיים בקשתי נתמלאה ואכן בכיתה י' עברתי לכיתת הבנות האחרת בשכבה שלנו, שם חשתי עצמי מיד כגפילטע על שולחן השבת:
כבר לא חריגה במלבושי שהיו גדולים בהרבה ממשקל גופי (נהגתי ללבוש חולצות אקסטרא-לארג' משובצות על 45 הקילוגרמים שהיו אז משקל גופי), פלאס ממעמד "החננה של הכיתה" נעשיתי רק עוד חננה ממוצעת למדי בכיתה החדשה, לעומת חננות-העל והמלכה-האם של החננות, א'. אולי אף נחשבתי מעט מופרעת שכן לעיתים הייתי מגיעה ב-9:00 ללימודים, ולא תמיד סחבתי עימי את ספרי הלימוד.
אבל אופי זה אופי והמוזרויות הסקסיות שלי היו גם אז:
באותה שנה היו בחירות ולא היה סטיקר אחד שלא הוצמד לשולחני הירקרק, בעיוותי מילים משעשעים (לא היה לי אז את ההומור הבריטי האנין שיש לי היום. "נתניהו, עושים חלון פתוח" הספיק בהחלט לעורר חיוך בי ובחברותי).
את השיר של ACE OF BASE ,"the sign", הפכתי לשיר שמח עוד יותר כאשר החלפתי את ה-S של הסיין ב-Z, מה שנתן למשפט (תשירו באנגלית עם מבטא שוודי אם בא לכם) "אני ראיתי את ה-*** וזה פתח לי ת'עיניים ואני שמחה עכשיו" משמעויות מסמיקות לכת (למותר לציין שלא היה לי שמץ של מושג על מה אני מדברת שכן לא ראיתי עד אז שום דבר כזה באמת ויעברו עוד שנות דור עד שמשהו קרוב לזה יקרה).
אבל הכי מוזר, היה מרקוס.
מרקוס שנקנברג (האמיתי) היה באותה תקופה ה-דבר, הגברי, הכי יפה שראיתי. זכר תמיר ובנוי לתלפיות, דוגמן שוודי (כיום זקן בן 43) ממוצא הולנדי-אינדונזי, שכיכב בקטלוג של ג'ינס ליווי'ס.
אל תשאלו אותי איך הגיעו לידי הקטלוגים הללו, שבהם הוא לנצח לא לובש חולצה, ואף פוסטר שלו בגודל כמעט טבעי השגתי.
שוב - אין לי שמץ של מושג מאין. לא לבשתי ג'ינסים בכלל... ראיתי בהם שיא הטומאה החילונית. וזה גם לא נוח!
אגב, כשהפוסטר של מרקוס היה על הארון בבית שלי הוא היה אז בן 28. כיום, בן אותו גיל ממש, מככב עוז זהבי על ארון הבגדים שלי בדירה. מקריות?
שוב - אין לי שמץ של מושג מאין. לא לבשתי ג'ינסים בכלל... ראיתי בהם שיא הטומאה החילונית. וזה גם לא נוח!
אגב, כשהפוסטר של מרקוס היה על הארון בבית שלי הוא היה אז בן 28. כיום, בן אותו גיל ממש, מככב עוז זהבי על ארון הבגדים שלי בדירה. מקריות?
כמובן שלגברים אמיתיים באותה תקופה לא העזתי לפנות בשם או ברמז (הם מצידם גם לא ידעו שאני קיימת, הייתי כאמור עכברה דוסית חננה מכוערת ומוכת חצ'קונים).
את העובדה שהייתי דלוקה על יוסי ש' בן שכבתי במשך שנים (היי, יוסי!) ועל ע' טליאס שהיה קטן ממני באיזה שנה שנתיים (ראיתי בזה שהשם שלי מופיע בשלמותו בתוך השם משפחה שלו אות משמיים, וכבר אז אהבתי אותם צעירים ממני. ע', אם אתה קורא את זה, דע לך שהיו לך העיניים הכי יפות בבית הספר!) כמובן שהדחקתי קשות. רק אלוהים/אלוקים יודע כמה זיעה הם שפכו אצלי בפנטזיות באימוני כושר (לא משותפים. איש איש ואימוניו).
את העובדה שהייתי דלוקה על יוסי ש' בן שכבתי במשך שנים (היי, יוסי!) ועל ע' טליאס שהיה קטן ממני באיזה שנה שנתיים (ראיתי בזה שהשם שלי מופיע בשלמותו בתוך השם משפחה שלו אות משמיים, וכבר אז אהבתי אותם צעירים ממני. ע', אם אתה קורא את זה, דע לך שהיו לך העיניים הכי יפות בבית הספר!) כמובן שהדחקתי קשות. רק אלוהים/אלוקים יודע כמה זיעה הם שפכו אצלי בפנטזיות באימוני כושר (לא משותפים. איש איש ואימוניו).
בכל אופן, בבוקר צח וזיווני אחד, זימנה יד הגורל/המנקה לכיתה מטאטא קש (זוכרים את אלו?) שנשבר חצי מקלו.
מה עושה ילדה יצירתית? מעמידה אותו על המקל כך שהקש הופך לקוצים בלונדיניים, מדביקה לו פה ועיניים, שמה לו עגיל (אחד. הסטיה הקטנה שלי לתכשיטי בנים וקעקועים היתה שם כל העת, מסתבר), קוראת ליצירה ע"ש הזכר הכי שווה שהיא מכירה -"מרקוס", מסמנת טריטוריה, וזהו.
מעכשיו זה היה אני ומרקוס נגד העולם.
מה עושה ילדה יצירתית? מעמידה אותו על המקל כך שהקש הופך לקוצים בלונדיניים, מדביקה לו פה ועיניים, שמה לו עגיל (אחד. הסטיה הקטנה שלי לתכשיטי בנים וקעקועים היתה שם כל העת, מסתבר), קוראת ליצירה ע"ש הזכר הכי שווה שהיא מכירה -"מרקוס", מסמנת טריטוריה, וזהו.
מעכשיו זה היה אני ומרקוס נגד העולם.
הבנות בכיתה, למרות היותן דוסיות למדי, קיבלו בהבנה את מרקוס ואותי, על אף ששיוויתי לו מראה חילוני. מרקוס הפך לחלק מהנוף הכיתתי. איש לא נגע לרעה במרקוס המטאטא שלי, והוא מצידו האזין ברוב קשב לשיעורים בכיתה, ספג תורה, נביאים ותושב"ע, וסבל כמוני במתמטיקקה.
אך בעוד שהדוסיות הקטנות בכיתה יצאו וחשקו בבנים אמיתיים ודוסים כשלעצמם מבני עקיבא, מרקוס וחצי המקל שלו היו הכי קרוב שאני הגעתי לזכר כלשהו.
זכרוני לצערי בוגד בי כך שאיני זוכרת מה היה סופו של מרקוס (אם מישהי מהקוראות זוכרת עוד פרטים אודותיו, מוזמנת לכתוב אותם בתגובות).
אני משערת שבחופש הגדול נסתיימו יחסינו שכן לא יכולתי לקחת אותו הביתה, מסיבות מובנות (אמא שלי חושבת שהדבר הכי מוזר בי זה שלא התחתנתי עד גיל 30. אין לה שמץ של מושג מי אני בכלל, ואנא - אל תטרחו לספר לה. טוב לו להורה שיאמין שילדיו תקינים המה).
אני משערת שבחופש הגדול נסתיימו יחסינו שכן לא יכולתי לקחת אותו הביתה, מסיבות מובנות (אמא שלי חושבת שהדבר הכי מוזר בי זה שלא התחתנתי עד גיל 30. אין לה שמץ של מושג מי אני בכלל, ואנא - אל תטרחו לספר לה. טוב לו להורה שיאמין שילדיו תקינים המה).
למה בכלל סיפרתי לכם את כל זה?
כדי שתבינו שרוברט מניקין, הוא לא הראשון שלי. מי זה רוברט?
תודה על ההתעניינות, אך על כך נדבר בפוסט הבא!
שבת שלום!
מרקוס שנקנברג, קווים לדמותו החטובה והמעלפת
(הצפיה על אחריותכם בלבד. הכינו את הממחטות כי לא תוכלו שלא לרייר)
0 Response to "על רוברט ועלי חלק א' ו/או: מרקוס ואני: מעלילות התיכון של טלי דרלינג"
Post a Comment